הערב (ראשון, 21 באוקטובר למניינם) התפרסמה באתרים הישראליים ידיעה על סמס ששלח נוחי דנקנר לאורן פרנק, המנכ"ל המפוטר של משרד הפרסום מקאן אריקסון (אם אתם לא בקיאים בפרשה, הודו לאלוהים שאתם בביצה אחרת, ואם ממש תתעקשו תמצאו כאן סיכום ביניים). הסמס, שצוטט במלואו (נרג', וויינט, דהמארקר, גלובס) הוא באורך של איגרת קטנה. למען הדיוק, 167 מילים שהם 863 תווים, כולל רווחים.

כל הידיעות מספרות בביטחון (שיכול, למרות הכחשות אחד העורכים המעורבים שאני לא מאמין להן בשיט, להיות מגובה רק בהבטחות אישיות מיחצ"ן או יועץ תקשורת מקורב היטב) ש"נוחי דנקנר שלח סמס לאורן פרנק". שלח? ממש?

זה לא שזה בלתי אפשרי - סמס בפורמט של MMS יכול להכיל 1000 תווים. אבל עדיין, נוחי דנקנר, איש עסקים בכיר ועסוק מאוד, ישב ביום שישי, נטל לידיו את הטלפון הסלולרי שלו (סלקום, ללא ספק), והקליד? 167 מילים?

בואו נעשה חישוב קצרצר, מקורב ולא ממש מדוייק: בין 863 התווים יש 166 רווחים, המחייבים הקשה כפולה. האותיות שכדי להקלידן צריך ללחוץ על המקש שלוש או ארבע פעמים (כמו ג', ו', ט' וכן הלאה) מופיעות 254 פעמים. אותיות אחרות, כמו ן', דורשות ארבע הקשות על המקלדת הזעירה של הסלולרי. בשלב הזה הפסקתי לספור בעזרת הוורד את המסר, כי כבר הגעתי ל, שימו לב, 1558 הקשות על מקלדת הסלולר הלא נוחה. אני מניח שיחד עם האותיות שדורשות שתי הקשות לכל אחת אנחנו כבר מתקרבים לסביבות ה-1700 הקשות על סלולר, לא כולל זמן המתנה במקרה שצריך להקליד אות מייד אחרי אות אחרת שנמצאת על אותו מקש בסלולרי.

אלוף העולם בהקלדה על סלולרי לשנת 2006, כך מגלה לנו רשת האינטרנט, היה מצליח לעשות את זה בקצת פחות מארבע דקות. אני משוכנע שדנקנר לא מקליד במהירות של בן עשרה סינגפורי שמתאמן הרבה בבית. אז מה נאמר, שמונה - תשע - עשר דקות? ככה בניחותא?

 

גם לאלוף העולם בסמס זה היה לוקח ארבע דקות. לפחות

כמובן שלא. תציצו בידיעות שהפניתי אליהן בתחילת הפוסט - ברובן תמצאו טוקבקיסטים התוהים איך זה שהסמס כזה ארוך (זה ממס, אבל עיתונאים לא מבינים את ההבדל) ומי לעזאזל מאמין שאיש עסקים שהוא מהבכירים בישראל אמנם נטל לידיו את סלולרו (אני לא כותב פלאפונו כי, אתם יודעים, סלקום וזה) והקליד בפועל הודעה כזו ארוכה. כנראה שהעורכים (בחלק מהמקומות החתימה היא מערכתית, לא תחת שמו של עיתונאי. ככה זה כשמערכות מתגאות בהישג שלהן) חושבים שזה לא משנה. הרי אם דנקנר ביקש מעוזר להקליד, אולי אפילו עם ממשק אינטרנטי, זה לא רלוונטי לידיעת מיצי הביצה עצמה.

אבל מה, זה כן רלוונטי. לידיעה יש את כל הסממנים של ידיעת יח"צות קלאסית. אתם מכירים ידיעות כאלה, הן מרכיבות את רוב העיתונות שאתם קוראים היום. אין לי מושג למה, אבל קצת מטריד אותי שלא מעט טוקבקיסטים תהו על משהו - מעורר תהיה מעצם טבעו - שלא עניין בכלל את העיתונאים והעורכים שהעלו את הידיעה לאוויר אחרי שקיבלו אותה מאיש יח"צ. מה זה עניינכם קהל יקר, העיקר הביצה, לא העובדה שכתבנו משהו שעל פניו - "נוחי דנקנר שלח סמס לאורן פרנק" - הוא, במקרה הטוב, כיבוס קצר של האמת.

אבל באמת, על מה להתעצבן. אחרי שמוסף הארץ פרסם בסוף השבוע כתבת יה-בה-יה על מסיתי ימין קיצוניים הקוראים לרצח אשכנזים באינטרנט, כתבה מעפנית ברמות (באיזה רמות? בוא נאמר שעניין מרכזי של רמי יצהר היה חושב פעמיים לפני שהיה מפרסם דרעק כזה), מה אני מתפלא על עורכי הערב באינטרנט העברי שלא שמים לב במה הקהל שלהם - טוקבקים, נו - מתעניין.

(בזה הרגע פספסתי אפשרות שהפוסט, שמפורסם גם בבלוג שלי בדה-מארקר, יגיע להפניה מעמודו הראשי של האתר. מצד שני, אני לקוח משלם של הארץ אז מותר לי להתלונן על כתבות שמעליבות אותי כקורא. לא?)