טוב, אז ביום שבת בערב היה לי דייט ראשון.

לא היה לי דייט ראשון כבר איזה שנתיים ולכן נורא התרגשתי.

הבחור גם היה נראה לי ממש סבבה אז בכלל הייתי מבסוטה.

ארגנתי שמלה, עקבים, פן, איפור וכל הדרוש ויצאתי לדרך. איזה כיף, כמה זמן לא היה לי דייט ראשון. 

ועוד עם בחור שנראה לא רע. וגם כנראה שמצבו הכספי סביר+. ולומד שנה רביעית הנסדת תעו"נ כמו שאני. בחור אשכנזי טוב מנאות אפקה. 

ומבחינת ההתנהגות שלו עד כה, הוא התנהג בדיוק כמו שהייתי רוצה שיתנהגו. לקח את הטלפון ביום חמישי בערב, התקשר ביום שישי לקבוע איתי לשבת, ואף התקשר יום אחרי להגיד שהיה לו כיף ולשאול מתי אני חוזרת מב"ש ואם אפשר להיפגש שוב.

בדיוק היחס שהייתי רוצה לקבל מכל בחור שאני יוצאת איתו. אבל מבחור שאני רוצה.

ומשום מה, כאופייני לי ולחוק מרפי, דווקא עליו לא בא לי.

הוא די שיעמם אותי, והנשיקות שלו לא באו לי טוב.

אם אפשר לקרוא לזה שהוא תקע את הלשון שלו בפה שלי והזיז אותה מצד לצד במהירות האור נשיקה. אחרי זה הוא רצה שנלך לטייל בחוף וממש לא היה בא לי.

כאילו לא שהייתי עייפה, לא שהייתי כלום, סתם לא רציתי.

ועוד ישר אחרי שנפרדנו הלכתי עוד לפגוש חברה ברמנית בעבודה והלילה נמשך עוד שעתיים עד 4 בבוקר. 

כבר מזמן לא הרגשתי כזה חוסר רצון להיות עם בחור. ולמה את כל הידידים הבעייתיים וכל הבנים האלה שעושים לי רק רע, אני כל כך כן רוצה?

תמיד כל כך הייתי מתעצבנת על החברות שלי שזורקות בחורים איכותיים על כלום. ועכשיו אני הפכתי לכזאת.

אז נכון, שלא חייבים לחבב כל בחור שיוצאים איתו, אבל אני תוהה האם גם אני לוקה בתסמונת הנשית הזאת של האהבה למתעללים. 

ואתמול כשהוא התקשר, דיברתי איתו די בחוסר חשק וכשהוא שאל אם אני רוצה להיפגש בסופש, גמגמתי איזה "כן, מגניב" כזה מתפשר. אחרי זה יצאתי לשתות פה בבאר שבע והטרדתי מינית כל בחור ברדיוס של 10 מטר. היה בא לי לנשק כל מה שזז. מה לעזזאל יש לי?

האם לנצח אהיה מכורה לאקשן ולחיי הרווקות והשתייה? האם לא אתבגר אף פעם וכל פעם שמישהו רציני רק יתקרב אליי, אני ארוץ לחפש איזה זיון מזדמן רק כדי להשאיר את זה מעניין?

האם חוסר הרצון שלי בו נובע רק מעצם זה שהוא מעוניין? או שאני סתם לא מעוניינת ואוכלת סרטים..או- האם בסופו של דבר אני בעצם כמו כל הבחורות האלה שתמיד שנאתי?!