כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Post שביתה

    הבלוג עוסק בבעיות מערכת החינוך מנקודת מבטה של מורה ומחנכת, החל במאבק המורים במהלך השביתה,בגורמים לשביתה, ובתחושות שעולות במהלכה ולאחריה. הבלוג שינה את שמו מ\"יומנה של מורה שובתת\" ל\" Post שביתה\"

    פוסטים אחרונים

    תגובות (20)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      30/10/10 13:37:

    צטט: רונית שרוני 2010-10-27 16:52:23

    שושי,
    אני איתך.

     

    תודה רונית,

    שבת שלום.

      30/10/10 13:36:

    צטט: רנבו2 2010-10-27 12:15:19

    קראתי את מה שד"ר ארליך כתב ונראה לי שהוא צודק. "הצעקה הציבורית" מתחילה ונגמרת במדיה. איך מגיעים לשם ? קשרים ,יחסי ציבור וכ"ו

     

    זו בדיוק השאלה. איך מגיעים למדיה ובעיקר לתודעה הציבורית ולתודעה של אלו אשר יכולים להשפיע באמת.

      30/10/10 13:35:

    צטט: shabat shalom 2010-10-27 11:54:42

    אם הוא היה מבטיח לחברי הוועדה עוד 20,000 קולות הם היו זזים גם בלי צעקות.
    אולי הוא היה צריך לבוא בבגדי חרדים?

     

    אולי...מגניב

    שבת שלום!

      30/10/10 13:34:

    צטט: אסצ'ילי ממליצה 2010-10-27 06:50:41

    פוסט חשוב שוש. מומלץ במאמרים.

     

    תודה!

      30/10/10 09:11:

    צטט: ד"ר מיקי ארליך 2010-10-27 05:31:33

    שלום שושי,

    כמי שהיו לו במהלך השנים מפגשים שונים (ומוצלחים מאוד) עם מערכות שלטוניות, אני יכול לומר שממה שאת מתארת גם ברור מדוע העניין לא התרומם. "המערכת" מורכבת מאנשים שחושבים שהם עושים עבודה טובה. הם יודעים שהם לא מושלמים, אבל הם מצפים להערכה על פועלם. כשמישהו מציג פתרון ש"המערכת" לא חשבה עליו, היא נוטה להיאטם. כל יום מקבלים שם פניות רבות של אנשים שחושבים שהם חכמים יותר מהם, מוצלחים מהם, של כאלה שחיפשו מתחת לפנס ומצאו, ואילו הם כשלו בכך. זאת שיטה שנועדה לכישלון: אם רוצים להצליח צריך לדעת כיצד לעבוד עם המערכת ולא להתעמת איתה. אחרי הכל, יש בה לא מעט אנשים טובים ומוצלחים (כמו גם לא מעט כאלה שרק רוצים לחזור הביתה בשלום).

    ההבדל בין מה שכתבתי על חברי הוועדה (ותודה על הפירגון) לבין מה שאת מתארת כאן, ברור לעין. הם יכלו בקלות לייצר רעש, והדברים אינם צריכים פירוט. אדם בודד צריך לעבוד קשה על מנת שיגיע למדיה ועל מנת שיותיר רושם. לכולנו יש את רבע שעת התהילה שלנו. לרוב זה לא מספיק על מנת להותיר חותם בתודעה.

    כל טוב,

    מיקי

     

    לד"ר מיקי ארליך,

    קשה שלא להסכים לדבריך, אלא שכאן מדובר בניסיון לא רק אישי, היה זה פרוייקט שבוצע ומומון על ידי 'המערכת' אך הופסק.

    אריק ארז לקח את היוזמה לבדוק אותו לאחר תקופה ארוכה כל כך ולכן זה אמור לעניין את היושבים בראש 'המערכת'. אמנם האנשים שונים , אבל זו בכל זאת אותה מערכת.

    לגבי חברי הועדה, אני לא יודעת מה המאמצים שהם עשו, אולי בים התגובות והרעש (גם של המורים) קולם נבלע, כל מי ששאלתי והיה מורה המעורב במה שהתרחש בועדת דברת, לא זכר את הפרט "השולי" הזה של התפטרות חברי הועדה האמונים על נושא המדידה והערכה.

    כמה חבל!

      30/10/10 09:06:

    צטט: יוליסס 2010-10-26 22:14:52

    שושי יקרה

    בשנתיים האחרונות, הנתח העיקרי שלי בהוראה היא העבודה במרכז מחוננים בראשל"צ. בנוסף, אני יוצר ומפעיל תכניות העשרה לקבוצות של תלמידים מצטיינים בבתי ספר, כחלק מפרויקט ייחודי של משרד החינוך שניקרא "אמירים". אבל פה ושם אני מלמד גם בחטיבות ביניים רגילות וגם שם, בכיתות הטרוגניות אני מנסה, במידת האפשר, להביא לכיתה לימוד אחר ממה שנהוג בד"כ בחינוך פורמלי. אני מנסה להביא לימוד חווייתי יותר שיעצים את התלמידים. אני מאמין שככה הלימוד הוא משמעותי ונכון יותר. אני גם רואה שזה מאפשר לתלמידים שנחשבים כבעייתיים יותר (מכל מיני סיבות) לבוא לידי ביטוי ולחוות הצלחה.
    אני מזדהה עם הסיפור של אריק ארז ומסכים מאוד עם הקביעה שלך ושלו לגבי ההשקעה באוכלוסיות חדשות מגיל צעיר. ואני חושב שתכניות ייחודיות בהוראת מדעים יכולות ליצור חוויה אחרת ומעצימה אצל הילדים.
    כיוון שכבר צברתי ניסיון דיי טוב בשנתיים האינטנסיביות האלה אני חושב שיש לי מה לתרום בנושא כזה ועבודה עם אוכלוסיות חלשות יותר היא אתגר שהייתי רוצה לקחת בו חלק. לכן הייתי שמח אם תוכלי לקשר בינינו (ביני ובין אריק).
    העיסוק בשאלת "הצעקה" הציבורית מטריד גם אותי, כפי שראית בתגובה שלי לפוסט הקודם שלך. אין לי תשובה אבל אני מאמין שבעשייה שלי אני יכול לשנות דברים (גם אם זה מעט בשלב הזה וגם אם זה תהליך ארוך ומייגע), אני מאמין או לפחות משתדל להביא איתי משהו אחר להוראה שלי.
    יחד עם זה אני מזדהה עם תחושת התסכול שעולה מהפוסט שלך לגבי חוסר היכולת להשפיע על הדברים כפי שהם כעת.

    תודה

    ערן

     

    ערן, אריק ארז כבר לא עובד בפועל, הוא פרש לאחר 48 (!) שנות הוראה.

    אבל הוא אדם אכפתי מאוד ורוצה להביא מניסיונו ומהתובנות שלו להבראת המערכת.

    אני מאחלת לך הצלחה בעבודתך.

      30/10/10 09:04:

    צטט: ella80 2010-10-26 14:09:08

    הסיפור של אריק מדהים ומרגש ובאמת הלוואי והיו עוד כמוהו. הבעיה היא במערכת שלא מעוררת במורים את המוטיבציה להיות עוד אריק ארז. מעטים הם אנשים החזון שמצליחים להתגבר על הקשיים שמערימים עליהם ולעשות משהו שבאמת משנה את העולם.

    רובנו לא מצליחים, כי יש לנו מערכת שלא מתגמלת אותנו כמו שצריך, ומנגד ועד מייצג שלא באמת נלחם על זכויותינו. במציאות כזאת, קשה להביא את השינוי. המינימום שאפשר לעשות זה להלחם עד טיפת הדם האחרונה ברפורמות הרסניות שמוציאות את כל החשק לעסוק במקצוע הזה, על אחת כמה וכמה להרעיש בו שמיים וארץ.

     

    לאלה,

    כמי שחוותה את ההתנהלות של אריק ארז כמורה עם התלמידים החלשים, גם אז זו הייתה מתכונת מיוחדת, אין ספק שזה היה מיוחד. היום מה שחשוב הוא ההצלחה במבחנים , ההספק, המציאות בוודאי איזו כזו.

    תודה.

      27/10/10 16:52:
    שושי,
    אני איתך.
      27/10/10 12:15:
    קראתי את מה שד"ר ארליך כתב ונראה לי שהוא צודק. "הצעקה הציבורית" מתחילה ונגמרת במדיה. איך מגיעים לשם ? קשרים ,יחסי ציבור וכ"ו
      27/10/10 11:54:
    אם הוא היה מבטיח לחברי הוועדה עוד 20,000 קולות הם היו זזים גם בלי צעקות.
    אולי הוא היה צריך לבוא בבגדי חרדים?
      27/10/10 06:50:
    פוסט חשוב שוש. מומלץ במאמרים.
      27/10/10 05:31:

    שלום שושי,

    כמי שהיו לו במהלך השנים מפגשים שונים (ומוצלחים מאוד) עם מערכות שלטוניות, אני יכול לומר שממה שאת מתארת גם ברור מדוע העניין לא התרומם. "המערכת" מורכבת מאנשים שחושבים שהם עושים עבודה טובה. הם יודעים שהם לא מושלמים, אבל הם מצפים להערכה על פועלם. כשמישהו מציג פתרון ש"המערכת" לא חשבה עליו, היא נוטה להיאטם. כל יום מקבלים שם פניות רבות של אנשים שחושבים שהם חכמים יותר מהם, מוצלחים מהם, של כאלה שחיפשו מתחת לפנס ומצאו, ואילו הם כשלו בכך. זאת שיטה שנועדה לכישלון: אם רוצים להצליח צריך לדעת כיצד לעבוד עם המערכת ולא להתעמת איתה. אחרי הכל, יש בה לא מעט אנשים טובים ומוצלחים (כמו גם לא מעט כאלה שרק רוצים לחזור הביתה בשלום).

    ההבדל בין מה שכתבתי על חברי הוועדה (ותודה על הפירגון) לבין מה שאת מתארת כאן, ברור לעין. הם יכלו בקלות לייצר רעש, והדברים אינם צריכים פירוט. אדם בודד צריך לעבוד קשה על מנת שיגיע למדיה ועל מנת שיותיר רושם. לכולנו יש את רבע שעת התהילה שלנו. לרוב זה לא מספיק על מנת להותיר חותם בתודעה.

    כל טוב,

    מיקי

      26/10/10 22:14:
    שושי יקרה

    בשנתיים האחרונות, הנתח העיקרי שלי בהוראה היא העבודה במרכז מחוננים בראשל"צ. בנוסף, אני יוצר ומפעיל תכניות העשרה לקבוצות של תלמידים מצטיינים בבתי ספר, כחלק מפרויקט ייחודי של משרד החינוך שניקרא "אמירים". אבל פה ושם אני מלמד גם בחטיבות ביניים רגילות וגם שם, בכיתות הטרוגניות אני מנסה, במידת האפשר, להביא לכיתה לימוד אחר ממה שנהוג בד"כ בחינוך פורמלי. אני מנסה להביא לימוד חווייתי יותר שיעצים את התלמידים. אני מאמין שככה הלימוד הוא משמעותי ונכון יותר. אני גם רואה שזה מאפשר לתלמידים שנחשבים כבעייתיים יותר (מכל מיני סיבות) לבוא לידי ביטוי ולחוות הצלחה.
    אני מזדהה עם הסיפור של אריק ארז ומסכים מאוד עם הקביעה שלך ושלו לגבי ההשקעה באוכלוסיות חדשות מגיל צעיר. ואני חושב שתכניות ייחודיות בהוראת מדעים יכולות ליצור חוויה אחרת ומעצימה אצל הילדים.
    כיוון שכבר צברתי ניסיון דיי טוב בשנתיים האינטנסיביות האלה אני חושב שיש לי מה לתרום בנושא כזה ועבודה עם אוכלוסיות חלשות יותר היא אתגר שהייתי רוצה לקחת בו חלק. לכן הייתי שמח אם תוכלי לקשר בינינו (ביני ובין אריק).
    העיסוק בשאלת "הצעקה" הציבורית מטריד גם אותי, כפי שראית בתגובה שלי לפוסט הקודם שלך. אין לי תשובה אבל אני מאמין שבעשייה שלי אני יכול לשנות דברים (גם אם זה מעט בשלב הזה וגם אם זה תהליך ארוך ומייגע), אני מאמין או לפחות משתדל להביא איתי משהו אחר להוראה שלי.
    יחד עם זה אני מזדהה עם תחושת התסכול שעולה מהפוסט שלך לגבי חוסר היכולת להשפיע על הדברים כפי שהם כעת.

    תודה

    ערן
      26/10/10 22:12:

    צטט: ורד א. 2010-10-26 13:52:03

    אריק ארז נשמע אדם מדהים
    וחבל שאין רבים כמוהו.

    עצוב שיש פערים וחבל שלא מבינים שאפשר להשקיע באותם ילדים שבאים מרקע קשה. ההשקעה בהם תגרום להם לשבור את המעגל שלתוכו נולדו. חבל.

     

    יש לתת לאותם תלמידים את התמיכה והעידוד עוד מגיל צעיר. ההשקעה בהם היא תקטין את הצורך בהשקעה עתידית גדולה יותר.

      26/10/10 21:47:

    צטט: זכויות הפרט 2010-10-26 11:12:29

     

     

    מבחנים סטנדרטיים, לרבות בחינות הבגרות, הורסים את מערכת החינוך. 

     

    כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד´, כיתות ח´, וכיתות י"ב, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

     

    למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה ? כיצד הם בנויים ? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

     

    ראשית, מי מנסח את המבחנים ? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו ? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל ?

     

    אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי ? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה ? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה ? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות ?

     

    ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות ? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר ? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין ! איזו תחזית מפחידה ! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה ? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם ? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב ?

     

    האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי הספר של הערים והכפרים השונים שלנו ? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה משישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג´נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאטס (SAT´s - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית הספר התיכון.

     

    אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

     

     

     מעבר לעובדה שההתנסחות שלי קצת שונה, אני מסכימה עם דבריך שהסטנדרטיזציה מהוה גורם הרסני במערכת החינוך.

    תודה על תגובה מושקעת.

      26/10/10 21:44:

    צטט: levana feldman 2010-10-26 10:19:02

    שושי
    הבעיה ידועה וחמורה.
    האוכולוסיה החזקה מתחזקת את הילדים שלה על ידי שיעורי עזר, בתשלום.
    צריך לתת לאוכלוסיות החלשות שיעורי עזר ותיגבור ללא תשלום.

     

    הבעיה שאת עיקר התגבורים נותנים כאשר מכינים לבגרות....

    צריך להתחיל בגיל צעיר מאוד. וזה המסר העיקרי.

    תודה!

      26/10/10 14:09:
    הסיפור של אריק מדהים ומרגש ובאמת הלוואי והיו עוד כמוהו. הבעיה היא במערכת שלא מעוררת במורים את המוטיבציה להיות עוד אריק ארז. מעטים הם אנשים החזון שמצליחים להתגבר על הקשיים שמערימים עליהם ולעשות משהו שבאמת משנה את העולם.

    רובנו לא מצליחים, כי יש לנו מערכת שלא מתגמלת אותנו כמו שצריך, ומנגד ועד מייצג שלא באמת נלחם על זכויותינו. במציאות כזאת, קשה להביא את השינוי. המינימום שאפשר לעשות זה להלחם עד טיפת הדם האחרונה ברפורמות הרסניות שמוציאות את כל החשק לעסוק במקצוע הזה, על אחת כמה וכמה להרעיש בו שמיים וארץ.
      26/10/10 13:52:
    אריק ארז נשמע אדם מדהים
    וחבל שאין רבים כמוהו.

    עצוב שיש פערים וחבל שלא מבינים שאפשר להשקיע באותם ילדים שבאים מרקע קשה. ההשקעה בהם תגרום להם לשבור את המעגל שלתוכו נולדו. חבל.
      26/10/10 11:12:

     

     

    מבחנים סטנדרטיים, לרבות בחינות הבגרות, הורסים את מערכת החינוך. 

     

    כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד´, כיתות ח´, וכיתות י"ב, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה. קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

     

    למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה ? כיצד הם בנויים ? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

     

    ראשית, מי מנסח את המבחנים ? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו ? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל ?

     

    אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי הפסיכולוגי ? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה ? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה ? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות ?

     

    ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות ? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר ? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין ! איזו תחזית מפחידה ! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה ? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם ? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב ?

     

    האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי הספר של הערים והכפרים השונים שלנו ? ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן. אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים. לפני למעלה משישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג´נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאטס (SAT´s - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית הספר התיכון.

     

    אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה; אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי הספר המקומיים שלנו. אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

     

     

      26/10/10 10:19:
    שושי
    הבעיה ידועה וחמורה.
    האוכולוסיה החזקה מתחזקת את הילדים שלה על ידי שיעורי עזר, בתשלום.
    צריך לתת לאוכלוסיות החלשות שיעורי עזר ותיגבור ללא תשלום.

    הפערים בחינוך: האם ניתן "להרעיש שמיים וארץ" ?

    20 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 08:33

    שיחת הטלפון שקיבלתי הייתה ערב פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב. הכותרות שהופיעו למחרת סיפרו על פערים חברתיים הולכים וגדלים במערכת החינוך. אלא שהוא לא היה צריך את הנתונים, הוא זה שזועק אותם. הוא גם זועק שיש לו פתרון, אבל אף אחד לא באמת מקשיב לו.

     

    היה זה אריק ארז. הכרתי את קולו מיד.

    אריק ארז היה המורה המנחה שלי בסטאז' של תעודת הוראה.

    ולא, לא בזכותו הפכתי למורה, להיפך. בתום הסטאז' החלטתי שאני מורה לא אהיה –  האוכלוסייה שאיתה עבדנו בכפר הירוק הייתה קשה מידי והרף שהוא הציב היה גבוה מידי. מורה ותיק מאוד שידע איך להתנהל עם אותם תלמידים קשים, איך לעניין אותם , להקסים אותם. ואני?...

     

    מאז זרמו הרבה מים בירדן, גלגל המזלות הכתיב אחרת ורק לפני שנה שמעתי עליו שוב.

    היה זה כאשר קראתי באתר לקמוס (אשר נסגר בינתיים) על תוצאות הפרויקט שלו, פרויקט שהתחיל לפני למעלה מ 20 שנה..

     

    גם הפעם עבד עם אוכלוסיה חלשה, חלשה מאוד. ילדי בתי הספר ברנר וויצמן בדרום תל אביב/יפו. ילדים ממשפחות קשות מאוד, עם בעיות כלכליות , משפחות מפורקות, אבא אחד בכלא אחר מובטל ועוד ועוד. הילדים השתתפו בפרויקט חדשני, פרויקט מצוינות במדעים ואומנות. אריק ארז היה המורה למדעים. הפרויקט היווה את גולת הכותרת של 48 שנות עשייתו החינוכית.

    בתום שש שנים נסגר הפרויקט. התקציבים נגמרו.

    אריק הוא לא אחד ששותק. יש לו הרבה תובנות, איתם הוא פנה לכל גורם שיכול, ללא הואיל.

     

    עשרים שנה אחרי, החליט לבדוק מה עלה בגורלם של אותם ילדים. התוצאות היו מדהימות – מבין תלמידי המדעים 86% סיימו תיכון עם בגרות מלאה, 78% המשיכו ללימודים גבוהים, שניים מהם מצטייני דקאן. עליהם גאוותו

    "התוצאות הכי טובות שהיו בארץ" הוא אומר.

    אחרי שגמר לבדוק שלח את התוצאות לשר החינוך , ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת. קיבל אומנם תשובות מנומסות אבל בזה זה נגמר.

     

    אלי הוא פנה לאחר שקרא את הבלוג שלי.

    יש לו פתרון לאוכלוסיות החלשות, להתחיל איתם מגיל צעיר "בדקתי. בכיתה א' הפערים קטנים, כמעט ולא קיימים, רק אחר כך הם הולכים ומתרחבים מאוד". הוא יודע לטעת בהם את  תחושת ההצלחה, את הסקרנות, הוא יכול לייעץ כיצד להמשיך בפרויקט אלא שלתדהמתו הוא מגלה שהולכים להשקיע שוב, והיכן? ברעננה....

     

    'הגדולים, זה לא מעניין אותם" הוא אומר ומוסיף "המדינה לא רוצה לחזק את החלשים" הכעס והתסכול ניכרים בדבריו. הוא לא באמת יודע כיצד לצעוק את הממצאים, לזעזע את המערכת שתקשיב לו, שתפנים את התוצאות , שתמנף אותם לעשייה.

     

    דווקא לאחרונה עלתה במוחי  בדיוק אותה שאלה, איך באמת אפשר לצעוק?!

    בפוסט קודם שלי הבאתי את הגילוי שהראשות הארצית למדידה והערכה, זו האחראית גם למבחני המיצ"ב,  הונחתה על מערכת החינוך בישראל, בניגוד לתפיסה המקצועית של רוב חברי ועדת המשנה  בועדת דברת שעסקה בנושא, ולמרות זאת המדידה משתלטת על המערכת וכפי שנכתב השבוע "השיגעון סביב המיצ"ב משתק את בתי הספר". חברי ועדת המשנה בחרו להתפטר.

     

     אחת התגובות הייתה של ד"ר מיקי ארליך : "...מי שמדהים אותי הם חברי הוועדה. הם היו צריכים להרעיש שמיים וארץ...... לו היו בזמן אמיתי פונים לחברי כנסת, אנשי חינוך נוספים, לארגוני המורים ולתקשורת, יכול להיות שהמצב היום היה שונה..."

    ואני שואלת– האומנם?!

    אריק ארז כן פנה, גם לוועדת דברת.  השאלה איך הוא יכול 'להרעיש שמיים וארץ'', מה הוא יכול לעשות כדי שקולו ישמע?!

     

    בשיחה שלנו אני לא מוצאת תשובות הולמות לשאלותיו. אני מדברת על כתיבה, על דברים שמחלחלים, אבל בתוך תוכי אני יודעת שעוד לא מצאתי את הנתיב שיביא בסופו של דבר לשינוי.

    אין לי תשובות, האם למישהו יש?.

     

    פורסם לראשונה באתר 'עבודה שחורה'

     

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      שושי פולטין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון