[לעצמו]

תחילה יש העניין הזה

שעומדים על כפות הרגליים ולא נופלים;

ומוזר שפיסת רגל צרה כל-כך מהווה בסיס.

ואחר-כך יש העניין המוזר שמזוודה,

שקופסה עם ידית ובתוכה שמים דברים לדרך.

איזו דרך ואילו דברים - זו שאלה, אבל נפרדת.

ואחר-כך יש העניין המוזר שלילה,

וחושך, ולא רואים, ולכן גם לא יודעים.

והצירוף הזה של רגליים, מזוודה ולילה -

מוזר מאוד. הכל כל-כך מוזר.

כאילו היה קשר בין הדברים, ונפרם.

[פוסע פסיעה]

הנפת רגל אחת לפנים.

לרווח בין שתי הרגליים קוראים פסיעה.

פסעת. במקום שעמדת כבר אינך,

ובמקום שלא עמדת כבר ישנך.

וגם זה מוזר. הכל עטוף בערפל.

עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.

אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,

ובכן - הנני איש הולך.

זה ששנתו נודדת, והמציץ עלי במקרה

מבין פסי איזה תריס מוגף,

אומר בליבו: "הנה איש הולך. מעניין לאן".

אכן, תוהים עליי לרגע בעולם.

ברוס ספרניגסטין

יצאתי מהכלא ב-86, ומצאתי אישה

חי ביושר ובצניעות

מנסה להישאר בחוץ ובחיים

מצאתי עבודה במפעל, לא אתעשר מזה

בחשיכה לפני ארוחת הערב

לפעמים אני מרגיש את הגירוד הזה

בעיניים פקוחות אני חוצה את הקו הדק, הנחוץ

נמאס לי כבר לשבת בחוץ

http://www.youtube.com/watch?v=m5xo1MFCYvw&feature=player_embedded