עשיתי את הצעד ההוא, זה שחיכה לי בקצה האצבעות של הרגלים כבר המון זמן, זה שהתחלתי לנוע בו כבר כמה פעמים ובכל פעם משהו כאילו עיקב אותי, אולי זו אפילו הייתי אני.

כבר המון זמן שאני רואה רק אותו מולי, כל מה שבא אחריו נמצא עדיין בחושך, היה לי נוח יותר להתרכז רק בו,

להמנע מלהביט מעבר לכתפו. הפחד מהמחשבה של מה מסתתר שם בחשיכה גרם לי לבחור שלא ללכת לשם,

שלא להביט לעבר החושך פן חלילה יתפוגג ואז אראה את הלא נודע.

הפחד שאולי אראה שם משהו נורא מפחיד ומכאן הפחד שאפחד,

ויש גם את הפחד ההוא, שאולי אמצא שם הפתעה שאולי אני לא מוכנה לה...

הייתי שמחה אם אז, ברגע שבחרתי בדרך התגובה שלי לחוויה, הייתי עירה יותר,

אז אולי הייתי עוצרת לבדוק אפשרויות תגובה אחרות, אולי אז הייתי רואה שישנה גם אופציה אחרת,

אולי במקום להמנע מלהביט ולבחור שלא ללכת לשם, הייתי בוחרת באומץ לב ואז דווקא כן ללכת לשם ואפילו להישיר מבט, הייתי מסתכלת אל החושך והייתי רואה, והייתי יודעת, ואולי, אז, הייתי חווה הרגשה של בטחון, חוויה שבה אוכל לגמרי לנוח.    

לו הייתי עירה קודם אולי חווית החיים שלי היום היתה נראת אחרת ואולי גם לא,

אולי הכל היה בדיוק אותו הדבר כמו שהוא היום...

אבל זה כבר שייך לעבר, והבחירה היתה הבחירה שבחרתי אז, עכשיו אני בוחרת אחרת.

ברגע שבחרתי מצאתי דחף חזק לצעוד, הרי הצעד הבא ברור לי לחלוטין, אני מתרכזת רק בו כבר המון זמן,

נחבאתי מאחוריו, הפעם המשכתי לצעוד.

עשיתי את הצעד ההוא ועכשיו נמצאת מול החושך, מצאתי שכשמסתכלים לתוך החשיכה עם אור בעיניים, החשיכה נוטה להתבהר, ולאט לאט ככל שעולה האור, אני מתחילה לראות אותו. הוא נגלה אלי ונעשה ברור יותר בכל רגע שחולף, מביטה בריקוד העירטול וההתגלות שלו, ריקוד איטי אפילו אירוטי, ממתינה בדממה, צופה. יודעת שעוד מעט הוא יתגלה מולי במלא מערומיו ואז, רק אז אני אדע, את הצעד הבא.