הנה שוב פעם משהו שלא פרי עטי, אך בכל זאת חשבתי שיעניין לפחות שנים שלושה בני אנוש. מדובר בעשרה הגדים פופולאריים (אני עצמי מכיר כמה) על טבע האדם שנחשבים בעיני רבים כבעלי מעמד מדעי, אך בעצם מדובר בבדיות או סילופים המבוססים כתבי פסיכולוגיים. לצערי האיש שכתב את הקטע הבא מסרב לפתוח בלוג משל עצמו, למרות שכותב הרבה, אך מסתפק בשליחה לחוג מצומצם של חברים.

יתכן שמשהו שלמד פסיכולוגיה יותר ממני ימצא אי דיוקים ויחלוק על הנאמר. מכיוון שאני בעצמי קורא תמים, אין לי יכולת לענות על טעונים כנגד הנכתב, וכל מה שאוכל לעשות זה להעביר הלאה לכותב עצמו.

עשרת האגדות הנחשבות לשכיחות ביותר בפסיכולוגיה העממית

ליקט הכתב המדעי: אוריין הספקני

   החומר המוצג פה הינו ברובו מתוך ספרם המשותף של החוקרים: סקוט לליאנפלד, סטיבן  לין, ג'והן רוסיו, וברי ביירסטין, בשם: 50 אגדות מהממות בפסיכולוגיה העממית: תפיסה מערערת, מוטעית ונפוצה על התנהגות אנוש.

Lilienfeld, Scott, O., Lynn, Steven, J., Ruscio, J., & Beyerstein, Barry, L., 2009. 50 Great Myth of Popular Psychology: Shattering Widespread Misconceptions About Human Behavior.  Hoboken, NJ:     Wiley-Blackwell

   מסתבר שנפוץ בציבור, לא רק מידע פסיכולוגי אמין, אלא גם מוטעה ומטעה. כל זאת מפי כל מיני "גורואים"

המתיימרים לדעת עובדות פסיכולוגיות מהימנות ותקפות, אך אלה אינם הנמצא. חרף זאת להם קהל חסידים, בור וחסר כושר שיפוט, ולכן מהיר להאמין במה שמלעיטים אותו. בדרך כלל המקורות הן בספרות המוכרת כספרים "לשיבוח עצמי", בבחינת הוראות לעשה זאת בעצמך.  החוקרים הנ"ל בדקו כ-300 אגדות, כולל גם "זערוריות", ומהם לעומק 50. פה נבחרו רק 10 מתוך ה-50, שהחוקרים עצמם התרשמו מהם במחקרם, כראויים לעמוד בראש. אולם בקרב העשרה, לסדר הצגתם אין כל משמעות. ראוי גם לציין שרוב המחקר המדווח כאן נערך בארה"ב, וראוי לקחת בחשבון הבדלים דקים בין התרבויות, אף כי ישראל נחשבת לחלק מאותה התרבות.

אגדה 1: היננו עושים שימוש רק ב-10% מן המוח שלנו

   מעניין כי אחת השאלות ששואלים תכופות את חוקרי המוח בהרצאות לקהל הרחב היא: "האם זה נכון שאנחנו משתמשים רק ב-10% ממוחינו?". רבים מגלים בעליל אכזבה לתשובה השלילית. דומה שזו מן אמת שמסרבת למות, שכן היה זה נחמד, אילו כך היו פני הדברים. עוד יותר מעניין שמחקרם גילה כי כ-6% ממדעני העצב סברו שמתוך כוחו של המוח לחשוב, הם משתמשים בפועל רק בעשרה אחוזים ממנו. אכן גורואים למיניהם לקחו טרמפ על מגמה זו, ושופכים שמן על המדורה.

לדוגמה, בספר של סקוט וויט: איך להיות חכם פי שנים: הגבר את כוח מוחך ושחרר את הניסים שבשכלך, נקבע כי "אם הינך כמרבית הבריות, הינך משתמש רק בעשרה אחוזים מכוח מוחך."

Witt, Scott, 2002. How to be Twice as Smart :Boosting Your Brainpower and Unleashing the Miracles of Your Mind.. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall. P4

. 

   החוקרים גורסים כי קיימים טעמים להעמיד בספק את הסברה ש-90% מהמוח אינו פעיל. ראשית מנתונים ידועים,

קשה להסביר כיצד ייתכן שאבר כה חשוב בגוף, שאומנם מהווה פחות מ3% ממשקל הגוף, יצרוך מעל 20% מהחמצן שאנו נושמים, ו-90% ממנו שובת מכל מלאכה? וטעם נוסף לשינוי בסברה יש לתלות בפיתוח המיכשור לחקר המוח המתיר לראות בעליל את היקף פעילותו. ולבסוף, לאור התגליות החדשות שלא היו ידועות תחילה, איך ייתכן שלאובדן הרבה פחות מ-90% של המוח מחמת תאונה או מחלה, תהיינה תוצאות כה חמורות כפי שנמצא?

   אשר לחידת התפתחות אגדת ה-10% מפנים אותנו החוקרים לסוף המאה ה-19

ותחילת המאה שעברה, אל הפילוסוף והפסיכולוג האמריקני, וויליאם ג'יימס. באחד מכתביו הוא פעם חיווה את דעתו בכתב (ומבלי להיות מומחה למדע העצב), וטען כי הוא בספק עד כמה האדם הממוצע משיג בפועל בחייו, למעלה מעשרה אחוזים מכוחו האינטלקטואלי. כלומר, לדעתו המלומדת רוב האנושות אינה ממצה את היכולת השיכלית הטמונה בה.

   ואולם אפילו דיבר ג'יימס במונחים של אי ניצול היכולת השיכלית בכוח אצל אדם הממוצע, בהמשך הפכו הגורואים למיניהם את היכולת הפוטנציאלית (זו שלא מוצתה), לכזו שעושה שימוש ב-10% מהמוח. יתרה מזאת, הרושם התחזק, משום שהחוקרים הראשונים של המוח, התרשמו (גם מחוסר מיכשור הולם), כי אחוז גבוה מן המוח הינו "שקט". דבר זה השתנה רק כאשר לימים התגלה כי באזור זה במוח פעילות רבה והוא חשוב ללימוד הלשון ולחשיבה מופשטת.

מופשט, לטובת עמך. פירושו, במובן מסויים, שהפשיטו אותו מכל ההיבטים הגשמיים שלו, והפכו אותו להכללה. כך המילה כסא, אינה מתכוונת לכסא בעל זהות מסויימת, אלא למחלקה שלמה של עצמים המתירים לאדם לשבת עליהם. בשל כך ילד קטן שמוחו לא התפתח דיו, עדיין מתקשה לחשוב באורח מופשט. כשהוא לומד לספור, הוא משתמש באצבעותיו, במשהו חומרי.

   לבסוף, מעניין לציין כי לעיתים קרובות מזכירים בהקשר זה את אלברט איינשטיין, שפעם אחת הסביר את גאונותו בהתייחסות לאגדת 10%, שעה שלא נמצאה כל ראייה, שהוא אי פעם, אמר משהו כדבר הזה. ובכלל, גאון ככל שהיה, מומחה למוח הוא לא היה.

אגדה 2: מוטב לבטא כעס מאשר להתאפק

   רוב הבריות מאמינות כי זה בריא יותר לשחרר כעס, מאשר לשמור אותו לעצמך. בעגה הפסיכואנאליטית מביתו של פרויד, נהגו לכנות תהליך של השתחררות מחומר נפשי מכביד שאדם אוגר בתוכו מבלי לתת לו ביטוי חיצוני, למשל בדיבור עם הזולת, בשם: קאתארסיס. פירושו, היטהרות או אם תרצו גרסה של ניקוי ראש.

   במישאל בקרב סטודנטים, לדוגמה, 66% האמינו כי זו דרך בדוקה להפחית את סכנת התוקפנות האצורה. ובכלל ניתנו כל מיני עיצות כדוגמת הכאת כרית או שק חבטות כדי לשחרר קיטור ולהרגיע את הכעס. ויש מטפלים פסיכולוגים הממליצים על "זעקה ראשונית" בכל הכוח, משהו בסגנון יושבי המערות הקדמונים, כדרך להרגעת הכעסים.

 והינה למעלה מארבעים שנות מחקר מגלים שהבעת כעס ישירות כלפי אדם אחר. ובעקיפין כלפי עצם (תחליף), בפועל לא משקיטה אלא רק מזמנת תגובות תוקפניות. יתרה מזאת, השתתפות בענפי ספורט אלים כדוגמת כדורגל אמריקני, נגמרים בהגברת התנהגויות תוקפניות. הדבר משתקף אפילו בקרב המכורים למשחקי וידיאו הכרוכים במעשי אלימות.

   מן המחקר מתברר כי מתן ביטוי לכעס עשוי להיות מועיל רק כאשר הדבר מלווה בפיתרון בעיות בונה שתוכנן מראש לטפל במקור הכעס, שהוא הגורם המתסכל ובעקבותיו תבואנה תגובות כדוגמת כעס ותוקפנות (שימו לב שבהיות כעס ותוקפנות תגובות, אין האחד גורם לשני, אלא מייחסים זאת בצדק לתיסכול) .  

   לבסוף, נשאלת השאלה, מדוע זה שהאגדה הזו כה נפוצה בציבור? המענה הוא שלפי מירב הסיכויים הבריות מייחסות את תחושת ההקלה לפריקת מטענם (הכעס), ולפיכך מתעלמות מן העובדה שבין כה וכה, ככל שחולף הזמן, הולך ושוכך הכעס. לפיכך, כנראה שיש משהו בעיצה, שלא להגיב מייד כשאתה כועס, ולספור עד עשר (ואם צריך עד עשרים), בטרם תגיב, כמובן בתנאי שאתה מסוגל לכך. ואפ יתברר שלא, זו עדות לכך שהינך בכל זאת אדם ולא מלאך.

אגדה 3: הערכה-עצמית נמוכה מהווה טעם ראשי לבעיות פסיכולוגיות

   מזה זמן רב, שפסיכולוגים עממיים למיניהם מטיפים לנו השכם והערב, עד כמה מהווה ההערכה העצמית הנמוכה האשם העיקרי המחולל התנהגויות לא בריאות, כדוגמת: אלימות, דיכאון, חרדה, ואלכוהוליזם. ניצני האגדה הזו ניכרו כבר ב-1952, בסיפרו של נורמן ווינסנט פיל, כוחה של החשיבה החיובית. אכן ספרו הפך לרב מכר, וההשפעה הגיעה גם לחוגי החינוך בארה"ב.

   אבל מה לעשות? המחקר גילה כי אין זיקה חזקה בין הערכה-עצמית נמוכה ובין בריאות נפשית כושלת. במחקר אחד שעבר על 15,000 מחקרים בתחום, אשר ניסו לגלות קשר עם המון גורמים אפשריים, נמצא כי הערכה-עצמית כרוכה באורח מזערי להצלחה אישית, ולא נמצאה זיקה עיקבית בינה לבין אלכוהוליזם או סמים. יתר על כן, התגלה שלהערכה-עצמית איזשהו קשר חיובי עם הביצועים בלימודים. ביצועים טובים בבית הספר כנראה תורמים להערכה-עצמית גבוהה יותר, ולא להיפך, כאילו ביצועים נמוכים מורידים את רמת ההערכה-העצמית. ויתכן כי הממצא המפתיע מכולם היה שהערכה-עצמית נמוכה אינה מהווה תנאי הכרחי או אפילו מספיק  לכניסה לדיכאון.

   לבסוף, נקודה למחשבה: הייתכן כי הערכה עצמית נמוכה או גבוהה, היא ככלות הכל תולדה של גורמים מסויימים? כלומר, האם ראוי להתייחס אליה כאל תוצאה או תגובה, ולא כסיבה למשהו?  

אגדה 4: הזיכרון האנושי פועל כמצלמת וידיאו

   על אף שלעיתים קרובות מדי נראה בבירור שקיים כשל יומיומי בזיכרון, מתברר כי בסקרים, רבים הם המאמינים כי הזיכרון שלהם פועל כאילו היה קלטת וידיאו. כ-36%, מאמינים כי המוח שלנו שומר בתוכו בדיוק נמרץ את כל החוויות שלנו. אחרים משווים זאת לרשמקול, ומתברר שאפילו רוב המטפלים מסכימים עם הקביעה שהזיכרונות נשארים פחות או יותר מקובעים לנצח במוחות שלנו.

   נכון שלא אחת אנו נזכרים באירועים בעלי נופך ריגושי יוצא דופן. לפעמים מכנים זיכרונות כאלה בשם: זיכרונות הבזקי נורות מצלמה, כי יש להם איכות שבחווית הסתכלות בצילום שניכרים בו עיקבות ההבזק. המחקר מגלה עוד שאפילו זיכרונות אלה, נמוגים ודועכים במשך הזמן וגם קיימת נטייה לעוות אותם כשנזכרים. החוקרים ציינו דוגמה מאלפת כבמסגרת.

 להלן דיווח ממחקרם של אולריך נייסר וניקול הארש, על זיכרונות מהתרסקות החללית צ'אלאנג'ר. סטודנט מאוניברסיטת אמורי (שבאטלנטה), סיפק את התיאור הראשון, 24 שעות לאחר האסון, ותיאור שני, שנתיים וחצי לאחר מכן:

תיאור א': "אותה שעה הייתי בשיעור דת ומספר אנשים נכנסו פנימה והחלו לשוחח על האסון. לא ידעתי

על פרטים כלשהם, למעט שהיא [החללית]  התפוצצה וכי כל תלמידי המורה התבוננו בזה, דבר שחשבתי אותו כמעציב. לאחר השיעור הלכתי לחדרי [במעונות), ליצפות בתוכנית טלוויזיה, תוך שאנו משוחחים על המראות, וכך קיבלתי את כל הפרטים על האסון."

תיאור ב': כאשר שמעתי לראשונה על ההתפוצצות הייתי יושב בחדרי במעונות תלמידי שנה א', ביחד עם חברי לחדר צופים בטלוויזיה. זה הופיע כבזק בחדשות ושנינו היינו מזועזעים כהוגן. הדבר הסעיר אותי מאוד ועליתי למעלה לחבר שלי, ואחר כך טלפנתי להוריי."

Neisser, U., & Harsch, N., 1992. "Phantom Flashbulbs: False Recollections of Hearing the News About Challanger." In E. Winograd & U. Neisser (Eds), Affect and Accuracy in Recall: Studies of "Flashbulb" Memories (Vol. 4, 9-31).  

    מתיאורים אלה מתברר בבירור כי היו הבדלים בולטים בין הזיכרונות במועדים השונים. במחקרים נוספים נמצא אישור לממצאים אלה  מפי חוקרים אחרים. למשל כמה חוקרים הישוו את יכולת הזכירה של משפטו המפורסם של הספורטאי והשחקן או ג'יי סימפסון, ב-1995, שבו הואשם ברצח. בדיקות הזיכרון היו 3 ימים לאחר הכרעת הדין, ובהמשך, הרבה חודשים מאז. בעבור 32 חודשים, ב-40% מדיווחי הזיכרון נמצאו "עיוותים ראשונים במעלה".

   בימינו, קיימת הסכמה רחבה בקרב פסיכולוגים, הגורסת כי אין הזיכרון מהווה עותק מדוייק של מה שחווינו. ההיזכרות אינה יצירה בשנית הנאמנה למקור. תחת זאת הזיכרון מהווה שיחזור, או בפועל, בנייה מחדש של מה שהיה, אך לא עם כל הפרטים המקוריים. לעיתים קרובות אנו זוכרים תערובת מעורפלת של זיכרונות יותר מדויקים עם הפחות מדויקים, וזאת ביחד עם מה שהבשיל למסכת אחת בקנה אחד עם אמונותינו וניחושינו. מחקר המוח גם ממחיש, כי בכל מקרה של היזכרות אנו בונים מחדש את הזיכרון, ובנייה זו כוללת, כמובן, גם את ההיזכרות האחרונה.

   מעניין לציין שעוד בטרם נערכו מחקרי המוח הללו, התברר לימים, שהריגול הנגדי בגרמניה המזרחית, נהג לחקור חשודים מידי פעם על אותם הדברים. הניסיון שלהם הראה להם שאנשים "חפים מפשע", לעולם לא יחזרו על מה שסיפרו קודם במדויק, וכל אימת שהם התבקשו להיזכר, היו להם תוספות והשמטות. לפיכך, חוקרי "השטאזי" התמקדו דווקא בחקירת החוזרים הדייקנים ביותר. שכן רק מרגל ישנן היטב את סיפור הכיסוי שלו.

   בעשר השנים האחרונות כמה חוקרים אף יצרו זיכרונות על אירועים שמעולם לא התרחשו. כלומר, יצרו דרך לשתול זיכרון שלא היה ולא נברא.

   אכן רק בעת כתיבת שורות אלה (20.10.2010), זוכה מן הספק בבית המשפט העליון בירושלים, אב שהואשם בעבירה מינית כלפי הבת שלו, שבוצעה לפני 20 שנה. בהיותה בשנות העשרים של חייה "נזכרה" במעשה, ופנתה לערכאות. האב נידון ל-12 שנות מאסר בבית הדין המחוזי ועירער לבית המשפט העליון. במהלך המשפט התברר כי שניים, השתילו בה זיכרונות (ואולי לא לגמרי במזיד), על מה שמעולם לא היה! [ראה: עדנה אדטו, "שופטי עליון קבעו: 'השתלת זיכרון אפשרית'. 'זיכרון לבדו אינו ראיה'. ישראל היום, 21.10.10, עמ' 19].

אגדה 5: היפנוזה מהווה מצב של "טראנס" השונה במהותו מיקיצה

   אין ספק שסרטים, ספרים, ובעבר הופעת מהפנט על הבמה (כיום הדבר נאסר ברוב המדינות), מציגים את ההיפנוזה לציבור כמצב בו האדם מצוי בטראנס (מצב דמוי שינה), שיש בו עוצמה כה רבה, עד כי בריות נרומאליות תבצענה אפילו התנקשות ושטיפת מוח [ראה הסרט המועמד ממנצ'וריה (2004)].

   נתוני סקר בארה"ב מגלים כי דעת הקהל משקפת את התיאורים הללו. לדוגמה, נמצא כי 77% של תלמידי מכללות, מסכימים עם הקביעה ש"היפנוזה מהווה של מודעות חילופית, שהינה שונה למדי, מהמודעות הנורמאלית של אדם במצב יקיצה." וכן 44% הסכימו לקביעה כי "אדם המהופנט עמוקות נוהג כרובוט שבאורח אוטומאטי ימלא אחר כל מה שהמהפנט יציע לו".

   עד כאן האגדה. אולם מחקר מגלה כי מהופנטים מסוגלים לגלות התנגדות להשאות ההיפנוטיות, ולא יסכימו לעשות דבר הנוגד את המוסר שלהם. פעם הייתי עד להדגמת היפנוזה לתלמידי רפואה, בה ביקש המהפנט מתלמידה מהופנטת לדמיין שזה יום חם, היא לבדה בחדר האמבטיה, הינה המקלחת, וכל מה שהיא צריכה הוא להתפשט ולהתקלח. אכן הנערה עשתה את כל הפעולות המתבקשות בהתפשטות וברחצה, אך בפועל לא התפשטה כלל!

   הדמיות בין מצב טראנס היפנוטי לשינה הינו שטחי ביותר. אנו יודעים, כי אדם ישן, אינו מסוגל לשמוע, וכך איך ייתכן שהוא שומע את מה שהמהפנט אומר לו?

אגב את אי השינה, גילו במקרה של הונאה. היה מי שמכר רשמי קול קטנים עם קלטות ללימוד שפות בעת השינה. יעני אתה קם בבוקר ומדבר צרפתית. עד מהרה התברר שאם אכן אתה לומד לא היית ישן. הגילוי היה בסיוע מדידת צורת גלי המוח המבחינים בין שינה ליקיצה. יתרה מזו, לימוד כזה היה איטי ולא מאוד אפקטיבי בהשוואה לערנות מלאה

ברוח הכתוב במסגרת לעיל, די במדידת גלי המוח כדי להמחיש כי אין הבדל בצורת הגלים בין מצב יקיצה למצב טראנס. אכן, כך נעשה.

   בינתיים גם התברר שאדם יבצע את מה שהוא עושה במצב של טראנס, הוא יעשה גם מבלי הצורך להכניסו לטראנס. לכן דומה שהיפנוזה אינה אלא תהליך אחד מתוך אחרים המגביר את תגובות האדם להשאות. רק נזכיר, כי כיום משתמשים ב הדמיה מונחת או במונח המקובל והלא מדויק דמיון מודרך.הטכניקות הללו נמצאו מועילות מאוד, וללא תרופות, לצרכי הרפיה גופנית ושיחרור ממתח נפשי.

אגדה 6: המבחן ב"מכונת אמת" מהווה אמצעי בדוק לאיתור שקרים   

   האם מעולם לא שיקרת? אם השבת בחיוב הינך משקר! בסקר התגלה שתלמידי מיכללה נוהגים לשקר אחת לכל שלושה מפגשים עם הזולת, ואילו הבריות הרגילות יעשו כן אחת לחמישה מפגשים. אז אין זה צריך להפתיע שמזה זמן רב, ניסו חוקרים למצוא אמצעי בדוק לגילוי תרמית.

   בשנות העשרים של המאה שעברה, המציא הפסיכולוג  האמריקני וויליאם מולטון מרסטון, את הפוליגראף הראשון, או הנודע "כמכונת אמת". בפועל המכשיר הראשון מדד את לחץ הדם הסיסטולי, כאמצעי לגילוי תרמית.

כידוע לחץ דם מייצג את הלחץ המופעל העורקים במהלך המנוחה והכיווץ של פעימות הלב. הלחץ הסיסטולי הוא לחץ השיא בעורק. אפשר גם למדוד לחץ דיאסטולי, המתייחס ללחץ בנקודות הלחץ הנמוכות ביותר.       

   בהמשך יצר מרסטון את אחד מהקומיקס הנודעים. כמו שהיה כבר  סופרמן, הוא יצר את הנקבה – וונדרוומן (אשת פלא), אשר בכוחה היה לכפות על הנבלים הרמאים לומר את האמת, באמצעות פלצור (לאסו) מכושף שהייתה זורקת עליהם ולוכדת אותם. אז אפשר לומר, כי הפלצור של וונדרוומן היה בעצם הפוליגרף שלו. השם פוליגרף פירושו רב-גרפים, שבמקרה זה הם שירטוטים של כמה עטים רועדות על פני גליל נייר המסתובב כל אימת שהמכשיר מופעל. רעידות העט נובעות מחיבור המכשיר לנקודה מסויימת בגוף האדם, המשדרת בפועל מידע חשמלי על פעילות פיזיולוגית בגוף. כך, כל עט מופקדת על פעילות אחרת, כדוגמת: לחץ דם, מהירות הדופק, קצב הנשימה והתנגדות העור להעברת זרם חשמלי (כשאדם מזיע, הרטיבות מוליכה טוב יותר את הזרם, בניגוד לעור יבש). אלה הם דברים שאין בכוחו של אדם להפעיל בתוכו בצורה רצונית, ולכן זה חשוב למבחן.

   בניגוד למה שרואים לפעמים בסרטים, אין המכונה מהירה לגלות בוודאות עם הנבדק דובר אמת או לא, דבר המאכזב את הציפיות של רוב הבריות, המייחלות לתשובה חד משמעית. לפחות סקר אחד הראה כי 45% מאמינים ביכולת המכונה. ואולם קשה מאוד לפרש את הגרפים שמותירה המכונה.

   נתחיל בכך, שהתגלה כי אנשים ישרים, הנוטים מעצם טיבעם להזעת יתר, עלולים להפוך מיד לחשודים באי אמירת אמת, ולהיפך עם שקרן הממעיט להזיע. או דוגמה אחרת, אם התרשימים מראים פעילות פיזיולוגית מוגברת, כל אימת שהנבחן מגיב לשאלות על פשע בהשוואה לפעילות כשהשאלות נגעו בדברים חסרי שייכות לפשע, כל מה שניתן להסיק מכך שהוא יותר "עצבני" במקרה הראשון מאשר בשני. ועם זאת ייתכן שהנבדק אכן שותף לפשע ומשקר.

   המחברים של מחקר האגדות מביאים עוד ראיות רבות, שבסיכום אפשר לומר שהן מצביעות על כך שהמכשיר הזה אינו כה אמין. לפעמים, כשהפושע חסר השכלה, ומאמין בכוח המכונה הזו, הוא נכנע ומודה באשמה. אך הנטייה כיום היא לא לקבל את הבדיקה הזו כראייה בבית משפט. נוסיף כי מחקר אחד הראה עד כמה הפוליגרף סובל מאחוז ניכר של מקרים בהם חפים מפשע לא עברו את המבחן.

  לכן החוקרים מציינים שאילו יוצר מכונת האמת היה חי היום הוא היה מאוכזב מכך שטרם פותחה מכונה המקבילה לפלצור של "אשת הפלא" בקומיקס שלו. דומה שבעתיד הקרוב, כך הם סוברים, מגלה שקר מושלם יישאר בינתיים נחלת הדמיון של מחבר הקומיקס.

אגדה 7: הפכים נמשכים

   לפחות בתרבות המערבית, רווחת הסברה שהפכים נמשכים זה לזאת, ודי לעבור על ספרים, מחזות וסרטים כדי להיווכח שזו הרוח. דומה שרוב הבריות משוכנעות שהשונים האחד מן השני באשר לאישיות, אמונות ומראה חיצוני, ייטו להימשך זה לזה. המחברים של עשרת האגדות טוענים כי בארה"ב אגדה זו כה נפוצה עד שהיגיעה אפילו לרשתות האינטרנט. הם מזכירם אחת, הנקראת "סולמעטש" ("ע" מסמלת סגול). זו תוכנית זיווגים של "נשמות הולמות", בה "המומחה ליחסים", הדוקטור הארוויל הנדריקס, הצהיר כי "מניסיוני רק הפכים מושכים וזאת משום שזה טבע המציאות. האגדה הגדולה גורסת כי בתרבות שלנו ההלימה היא הקרקע ליחסים, אולם למעשה, התאמה או הלימות, מהווה קרקע לשיעמום."

   טוב, אז נראה כאילו הדוקטור המכובד הפך את היוצרות לגבי האגדות. שכן ביחסים בינאישיים במציאות, דווקא אין ההפכים נמשכים זה לזה. המון מחקרים מפגינים בעליל כי הסיכויים גדולים יותר להימשך האחד לשני, בקרב מי שלהם תכונות אישיות דומות, ואף להתמיד בקשר, מאשר אצל אלה שתווי אישיותם אינם דומים. ברוח זו נמצא לדוגמה במחקר אחד, כי בעלי סגנון אישיות תחרותי, הדוחפים את עצמם כל הזמן, ומודעים לבזבוז זמן, מעדיפים לצאת עם בעלי אישיות דומה. בדומה לכך נמצא כי מתווי אישיות ניתן לנבא לא רק את המשיכה ההתחלתית, אלא גם יציבות בחיי נישואין ואושר. מטעמים כאלה ממליצים החוקרים כי אם הינך בלגניסט כדאי לך לאתר מי שאינו משוגע לסדר.

   את המסקנה ש"דומה מושך דומה" ניתן להרחיב לתחום של עמדות ולערכים שלנו. ביירן טוען שככל שמתקיימת יותר דמיות לעמדות של השני, כולל השקפות פוליטיות, עם זו שלנו, כן ניטה לחבב את האדם הזה.

Byrne, D., 1971. The Attraction Paradigm. NY: Academic Press.

אגדה 8: הסכיזופרני הינו רב-אישיותי

   רווחת בציבור הרחב אגדה, או תפיסה מוטעית, הגורסת כי ההפרעה הנפשית סכיזופרניה, זהה ל"פיצול האישיות" או "להפרעה רב-אישיותית". בקורס מבוא לפסיכולוגיה, נערך סקר, לפיו 77% מהסטודנטים הסכימו עם הקביעה ש"סכיזופרני הינו מי שיש לו אישיות מפוצלת." אפילו בעברית, ועד הלשון קבע כי תרגום המילה סכיזופרניה הוא "שסעת", כנראה מלשון אישיות משוסעת, שזה אכן פירוש המילה הלועזית. זה השם ההיסטורי, אך אינו ממצה את טיב ההפרעה הזו. לדוגמה, בסרט מצחיק משנת 2000, בשם (תרגום מאנגלית ולכן אולי שונה מהשם בארץ): אני, עצמי, ואיירין, בו הקומיקאי ג'ים קארי, משחק אדם האמור לסבול מסכיזופרניה. אולם בפועל הוא סבל מפיצול אישיות: האישיות האחת הייתה נינוחה והשנייה תוקפנית.  

   בימינו, האבחנה פיצול האישיות או אישיות מוכפלת נקראת: הפרעת זהות מנותקת [בראשי תיבות: הז"מ = DID, או: DISSOCIATIVE IDENTITY DISORDER]. ואבחנה זו שונה מאוד מאבחנת הסכיזופרניה. שכן, שלא כסכיזופרנים, יכול שבקרב הסובל מהז"מ, תהיינה, כביכול, שתי חלופות של אישיות בעת ובעונה אחת. והדוגמה הקלאסית מוכרת גם בארץ בסיפור של סטיבנסון, על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. על אף זאת פסיכולוגים קליניים רבים מעלים ספקות לגבי הקיום של שני אישים השונים מאוד זה מזה, באדם אחד; או לפחות שכל אישיות נפרדת כזו גם תהא מגובשת מאוד וברורה ולא מעורפלת. תחת זאת הם סוברים, שחולים כאלה פגינים מידי פעם היבטים מסויימים ושונים, ובהגזמה, של אותה האישיות האחת והיחידה.

   כנרמז כבר, דומה שאגדת הסכיזופרניה כפיצול האישיות נובעת בחלקה מן השימוש במונחים. בתחילת המאה העשרים, הפסיכיאטר השווצרי יוגן בליולר [BLEULER], טבע את המונח "סכיזופרניה", שפרושה "שכל שסוע". בתחילת המאה ה-20, די מהר רבים סילפו את פירוש הגדרתו של בליולר. שכן הוא התכוון "לפיצול" או "לשסע" בתוך ובין התפקודים הפסיכולוגיים שלהם, ובמיוחד בתחומי החשיבה והריגוש. בין השאר, הוא ציין שבתצפיותיו, הוא לא מצא שבקרב מאובחן כסכיזופרני יתקיימו בעת ובעונה אחת יותר מאישיות אחת. 

   מבלי להיכנס פה לפרטים, על הטיפול, או על נטייה מולדת לחלות במחלה זו, אזכיר פה כמה דברים כללים על מאפייניה השונים, שכן האגדה מטעה את הציבור.

כמחלה, לאחוז אחד מן האוכלוסייה, יש סיכויים לחלות במחלה זו, שסימניה ניכרים כבר מגיל צעיר, כילדים שנמנעים מקשר עין ונוטים להסתגר ולהתבודד.

   מכירים כיום בארבעה טיפוסים כלליים של תסמיני המחלה:

חשיבה לא מאורגנת. הדבר מתבטא בדיבור לא מובן לזולת, ואינו הולם את המתרחש, לעיתים קרובות מטופש, בליווי רגשות. היחידאי עלול לגלות נסיגה קיצונית מהמתרחש סביבו, ובהתנהגותו, עוויות מוזרות, והתנהלות תימהונית. קטטוניה (התאבנות). תנועות גופניות מוזרות, החל  בקיפאון התנועה וגמור בפעילות יתר אלימה, ולפעמים ייתכנו, מעברים ממצב קיצוני אחד לשני.

 פאראנויה (חשדנות יתר מפני הרודפים אותו). מדובר באשליית היותך נרדף על ידי גורמים עויינים, או לחילופין באשליית גדלות ("אני נפוליון"). היחידאי עלול לא לבטוח באיש, וגילויי חרדה או כעס כלפי לכאורה מבקשי רעתו.

חסרי הבדלים. כאן מדובר באשליות, בחזיונות שווא, ואי בהירות, הטיפוסית לסכיזופרניה. מכנים את המקרים הללו כחסרי הבדלים בולטים ביניהם, משום שהיחידאי אינו הולם בהתנהגותו בדיוק נמרץ את כל אחד משלושת הטיפוסים הניזכרים לעיל.        

   לסיכום יאמר כי למצער, בשל האגדה, אין הציבור הרחב מעריך את העובדה שסכיזופרניה מהווה מחלה פסיכוטית קשה, בעלת זיקה לסיכון גבוה להתאבדות, דיכאון קליני, הפרעות חרדה, ואפילו להתמכרות לסמים, לנטייה לחוסר עבודה, ולהיות חסרי בית. כיום קיימות תרופות נגדה, די אפקטיביות, ולכן אין סיבה לאשפז כל סכיזופרני.

אגדה 9: ירח מלא מוליד פשעים ושיגעון (מוכה ירח)

   החוקרים מציינים, כי אחת לכל 29.53 ימים בממוצע, מתרחש אירוע די שולי מבחינת משמעותו האסטרונומית. ואולם קיימת סברה בחוגים רחבים, כי לאירוע זה משמעות פסיכולוגית עצומה. מה אתם חושבים שזה יכול להיות? נכון, כותרת האגדה הזו כבר מרמזת בגדול על המענה. מזה עשרות בשנים שסופרים קישרו את הופעת הירח המלא להמוני תופעות: התנהגויות תימהוניות, אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי. התאבדויות, תאונות דרכים, פשעים, שתייה מופרזת, נשיכות כלבים, לידות, ריבוי קריאות בהולות לחדרי מיון, אלימות בקרב שחקני הוקי, וזו רק התחלה, כפי שניתן להיווכח במילון המאלף של רוברט קרול (2003).

Carrol, R.T., 2003. The Skeptic Dictionary: A Collection of Strange Beliefs/ Amusing Deceptions, and Dangerous Delusions. NY: Wiley

.        

   מוכר לנו הביטוי "מוכה ירח", ובאנגלית: לונאטיק , שפירושו "לא שפוי", והשם נגזר מלאטינית, מהמילה: לונה – ירח. קיימות גם האגדות על "איש הזאב" או על "הערפדים", שהינם יצורים מעוררי חלחלה, היוצאים לטרף בלילות ירח מלא. אגדות אלה נמצאו בתרבות המערבית, כבר ביוון העתיקה, והיו מאוד רווחות ברוב ימי הביניים. מעניין שבמאה ה-19 באנגליה, היו סנגורים טוענים לחפות מפשע, על סמך ביצוע פשע בהשפעת הירח המלא.

   גם כיום, לא אחת, מקשרים בין הירח המלא ובין התרחשויות יוצאות דופן. אכן בתרבות העממית, "השפעת הירח" טבועה היטב. מחקר אחד שפורסם ב-2006, גילה כי 81% בקרב מקצוענים בתחום בריאות הנפש, מאמינים כי קיימת לירח המלא השפעה. מחקר על אחיות בתי חולים גילה כי 69% מהן מאמינות שלירח מלא יש קשר ישיר לעלייה במספר קבלת החולים. בעיר ברייטון  שבאנגליה, בשנת 2007, קבעה המשטרה שיותר שוטרים יצאו למשמרת הלילה, בלילות ירח מלא.

   כבר נמצא פסיכיאטר, שלא נרצה להשמיצו בשמו, שללא מחקר מדוקדק, קבע לפי ההיגיון הנובע מן הידוע בפיזיקה, כי קיים מיתאם בין ירח מלא להתנהגות האדם. הכיצד? איך היה מבטא זאת הבלש הנודע (בספרות), שרלוק הולמס לעוזרו ד"ר ווטסון: "אלמנטארי [דבר יסודי], ידידי!" שכן, השפעת הירח נובעת בעיקרה מהעובדה הידועה שגוף האדם מורכב מארבע חמישיות מים. והואיל וידוע שלירח יש השפעה על תופעת הגיאות והשפל בכדור הארץ, הוא לפיכך גם ישפיע על המוח, שככלות הכל הינו חלק מן הגוף!

   בנקודה זו דומה שפגענו בשמו הטוב של הבלש. שכן אסטרונום בעל שם ציין שיתוש היושב על זרועך, יפעיל כוח כבידה חזק יותר על גופך מאשר הירח. זאת ועוד: כידוע, הגאות והשפל אינן כרוכות בהשפעת כמות האור המשתקף מן הירח אלא, במידת קירבתו לכדור הארץ. אכן, אפילו בשלב שבו אין רואים כלל את הירח, או כשמתחילה להראות לנו רצועת סהר דקיקה, הוא מפעיל את כוח הכבידה שלו, ומשפיע על הגיאות והשפל לא פחות מלילות ירח מלא.

   ב-1985, שני פסיכולוגים, בדקו את כל המחקרים שהיו זמינים להם, שבהם נטען  שהתגלתה השפעת הירח על התנהגות הבריות. הם לא הצליחו לגלות כל ראיות של ממש לכך שמתקיימת זיקה כלשהי בין ירח מלא, לכל דבר אחר – יהיו אלה פשעים, התאבדויות, בעיות פסיכאטריות, קבלה לאישפוז פסיכיאטרי, או קריאות טלפוניות למרכזי בעיות חירום. הדבר קיבל אישור במחקרים נוספים, שכללו גם נשיכות כלבים, או ביקורים בחדרי מיון בבתי חולים.     

   בניסיון להסביר את המוניטין העיקבי שלו זכתה האמונה בהשפעת הירח השתמשו פסיכולוגים במונח: התעתוע של החיובי (Fallacy of Positive).  הכוונה היא למקרה בו אירוע מאשר את הניחושים שלנו. אז היננו נוטים לשים לב במיוחד לאירוע זה ולהיזכר בו. לעומת זאת, והיה והאירוע הפריך את הניחושים שלנו, אנו נוטים להתעלם מהאירוע או לפרשו מחדש. ברוח זו, כאשר הירח מלא ומתרחש משהו החורג מהרגיל, לדוגמה, מתרחשת באורח פתאומי עלייה רבה במספר המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי המקומי, קרוב לוודאי שלא רק נזכור זאת, אלא גם נספר לאחרים על האירוע. ולהיפך, על אף הירח המלא שום דבר חריג לא קרה, ואז, באורח טיפוסי נתעלם מכך או לא נחשיב זאת כשווה התייחסות.

   במחקר אחד על אחיות בבית חולים פסיכיאטרי, נמצא כי האחיות אשר האמינו בהשפעת הירח, גם הירבו בלילות ירח מלא, לכתוב דוחות על ההתנהגות המוזרה של חולים, מאשר האחיות שלא האמינו בכך. דומה גם שנוצר פה מעגל. מחד האחיות שמו יותר לב לאירועים אשר אישרו את "תחושת הבטן" שלהן, ומאידך, קרוב לוודאי שכך הן חיזקו את תחושות הבטן הללו.

   למצער, גם קביעה אחרונה זו, אינה אלא תחושת בטן של הכותב שלא טרח לחקור זאת לעומק, וכך, לפי שעה, ראוי להתייחס לספקולציה זו כאל השערה, הניתנת אומנם לעמוד במבחן אמפירי בעתיד.

אגדה 10: שיעור גבוה מן הפושעים טוענים לאי שפיות כהגנה

   לטובת מי שאינו זוכר זאת מפאת גילו הזקן, ו/או הצעיר (אולי גם טרם נולד), ב-30 לחודש מרץ 1981, יצא הנשיא רונלד רייגן, מפתח מלון הילטון בוושינגטון, אל הרחוב, וזאת לאחר שסיים את נאומו באותו בוקר. שניות לאחר מכן, נשמעו שש יריות. ירייה אחת פגעה בסוכן השירות החשאי, אחת פגעה בשוטר, יריה נוספת פגעה במזכיר העיתונות ג'יימס בראדלי, ואחת נוספת פגעה בנשיא עצמו. מי שאמור היה להיות המתנקש, היה צעיר בן 26, שסבל מתעתועי דמיון, בשם ג'והן הינקלי. מסתבר שהוא התאהב בשחקנית הקולנוע ג'ודי פוסטר, וחי באשליה שאם רק יהרוג את הנשיא, הוא יגרום לפוסטר להתאהב בו.

   ראוי לציין כי תעתועי דמיון נחשבים בפסיכולוגיה להיות אמונה שאדם דבק בה אפילו תהיינה הראיות הנורמאליות מספיקות דיין, להפריך את האמונה הזו. יתרה מזאת, תעתועי דמיון נחשבים בפסיכולוגיה כתופעה לא נורמאלית, אפילו יחידאי נורמאלי עלול להחזיק באמונה כזו.

   ב-1982, בעיקבות משפט שבו "כיכבו" כמתנצחים חריפים מומחי פסיכיאטריה, מצא חבר המושבעים את הינקלי לא אשם מחמת אובדן השפיות. החלטה זו של המושבעים עוררה סערה רבתי בציבור וטענות נגד המושבעים. מישאל שנערך בחסות חברת הטלוויזיה איי-בי-סי, הצביע על כך ש- 76% מהאמריקנים התנגדו להכרעת הדין.

   סקרים בארה"ב מראים כי רוב האמריקנים מאמין כי לעיתים קרובות פושעים משתמשים בתירוץ של אובדן שפיות הדעת כפתח מילוט מענישה. אחד המחקרים חושף את אמונת האדם הפשוט ברחוב, לפיה ב-37% ממקרי העבריינות, ההגנה בטענת אי שפיות מצליחה ב-44% מהמקרים. אותו הסקר המחיש בעליל כי האדם הממוצע מאמין כי 26% ממי שטוהרו בשל אי שפיות, שוחררו ממאסר בכלא, וכי אלה שהו כ-22 חודשים בבית חולים לחולי נפש לאחר משפטם. פוליטיקאים אמריקנים רבים חושבים שעבריינים רבים מידי מתחמקים מענישה בתירוץ חוסר השפיות. הנשיא ניקסון לדוגמה, ב-1973 השקיע מאמצים רבים לביטול הגנה באמצעות אי שפיות, והפך זאת לנושא מרכזי במלחמתו בפשיעה.

  ואולם מסתבר שהתפיסות על הגנה באי שפיות הינן מאוד לא מדוייקות. נתונים אמיתיים מן השטח,  ולא סיקרי דעת קהל, מגלים כי עושים שימוש בצורת הגנה זו בפחות מאחוז אחד של משפטי פשע, ומתוך האחוז הנמוך הזה, רק כ-25% מצליחים עם טענת האי שפיות!

   אז נשאלת השאלה מהיכן הפערים בין הרושם של הבריות על טענת האי שפיות ובין מה שמתרחש בפועל? אפשרות אחת שהועלתה היא שבשנים האחרונות, האמריקנים חיים יותר ויותר ב"תרבות בית המשפט". שכן הטלוויזיה מוצפת בסדרות המציגות בתי דין בפעולה. מכאן שמה שתורם לאגדת הגנת האי שפיות נובע מכך שלא אחת ההגנה הזו מוצגת בטלוויזיה, והיא לרוב גם מצליחה.

   מי שחי מחוץ לארה"ב, או שאינו מכיר את המשפט האמריקני, יתקשה להבין את המענה הזה. אז נזכיר, כי חשיבות המוצג בטלוויזיה והשפעותיה על בית המשפט, נובעת מכך "השופטים", ברוב המקרים החשובים, הינם חבר מושבעים המורכב מאנשים שונים החיים שמה וצופים בתוכניות טלוויזיה. יתרה מזאת, אין הם גוזרים דבר על ענישה (זאת עושה שופט לפי הרשום בחוק). תפקיד המושבעים הוא רק להגיע, על סמך התרשמותם במהלך חקירות העדים, להסכמה בהצבעת פה אחד: "אשם" או "זכאי", ותו לאו (כשלאחר זמן סביר אין הסכמה כזו, מחליפים את המושבעים, ונערך משפט חוזר.

   כפי שאכן קורה לעיתים קרובות במקרים של תפיסות מוטעות בציבור, כן גם במקרה זה, ד<