ישבתי וחשבתי וכתבתי בבית קפה.

שם אני מייצר לפעמים רעיונות: מביט, מתבונן, והם באים.

מכונת מחשבות או רעיונות. מפעל. כשהדלק שלו זו הסביבה.

לפתע התפתחה שיחה לידי בין שני פנסיונרים.

אחד מהם שלא מכיר את השני (זה יפה)

דיבר על "הלבד" שלו. על הבדידות.

על כך שאינו מספר לבנותיו אפילו על מצבו הרפואי ובעיותיו

וטוב לו עם הבדידות שלו, השקט.

לא טוב לא, אבל זה מה שהוא יודע.

זה מה שמרגיש לו טוב כי זה נוח לו.

גילוי הלב שלו דיבר אלי. פתיחותו לזר בקפה.

מודעותו לדברים.

לבנותי איני נותן אישור כניסה הוא אמר

ואישה חדשה? זוגיות?

איני יכול. אני לא יודע איך לעשות את זה.

אני מפחד מזה.

את הלבד שלי אני מכיר. את עצמי.

על הטוב והרע ...

אני מפחד להכניס מישהו לחיים שלי.

הבטתי אליו באהבה

אני מבין ... לפחות יכול לנסות להבין ...

ובאותה מידה יודע

שכך עקרונית בכל גיל

אחרי שנים של הרגל או פגיעה

או כשעוזבים אותך

לבחור הבא או לעולם הבא

אסור לתת לפחד להשתלט לגמרי

ולהישאר בודדים.

חייבים חייבים חייבים להמר

ולהיפתח שוב

לתת אישור כניסה

לנסות

גם במחיר של פגיעה אפשרית שוב ושוב.

לפתוח דלת

כדי לא להישאר לבד.

לקחת פסקי זמן זה הגיוני

אבל לא לתת לזה ללבד

לעבוד עלינו

בשקט המדומה שלו

ועם החשש

לפתוח דלת.

אולי אני טועה אגב. אין חוקים.

אנ'לא מתיימר לדעת דבר

רק חושב וחי אתך.