אנשים רבים חולמים לגור בסביון בוילה עם בריכה, אני רוצה לספר לכם את האמת על החלום הזה. נולדתי בוילה, כזו, אבא שלי היה אורטופד מצליח שרבים בקשו שינתח אותם באופן פרטי. אימא שלי הייתה מעצבת פנים לעשירון העליון. נולדתי לתוך שפע חומרי, אבא היה יוצא כל יום לעבודה בחליפה של הוגו בוס ונוסע בג'יפ חדיש אימא יצאה למשרדה במרצדס כסופה ואף אחד בעולם לא ידע שאבא בכל פעם כשחזר הביתה, כשנחה עליו המוזה (פעמיים בשבוע)  היה מכה את אימא שלי מכות רצח.

כשהייתי קטנה חשבתי שככה זה אצל כולם, אחר כך התרגלתי. אבא היה מכה את אימא  על כל שטות, כשלא הגישה מספיק מהר את המזון לשולחן, כשהתלבשה באופן שלא אהב, או בגלל שבא לו. לפעמים הוא היה קורא לאימא זונה ומכה אותה בגוף כדי  שלא יהיו סימנים חיצוניים. אחר-כך כשהיא הייתה על הרצפה מוכה וכואבת, הוא  היה בוכה, מצטער, מבקש סליחה, והולך לשחק ביליארד בסלון על השולחן שעלה 40.000 ₪ יבוא מיוחד מאנגליה. הוא היה מסדר את הכדורים בעזרת משולש מפלסטיק בצד אחד של השולחן שקודקודו מופנה כלפי צידו המרוחק של השולחן, מושך ממתקן המוטות מקל ביליארד ארוך,  לוקח את הכדור הלבן, שם אותו בנקודה מרוחקת מקבוצת הכדורים וחובט בו בעזרת המקל לעברם. כשפגע הכדור הלבן בכדורים המסודרים האנרגיה שהייתה עצורה בכדור הלבן פיזרה את הכדורים לכל עבר.

בגיל 15 הוא התחיל להכות גם אותי. הייתה לו שיטה, בכל פעם שניסיתי להגן על אימא ממכותיו הוא היה לוקח מקל ביליארד ומכה אותי עד שהיה נשבר. בגיל 15 היה לי כבר מושג על הדו-פרצופיות של העולם, אף פעם לא הבנתי איך אמה מצד אחד נשארה איתו ("עשיתי את זה בשבילך") ומצד שני הייתה יכולה לארח בוילה שלנו אנשים למסיבות קוקטייל, להראות לעולם בחיוך של מיליון דולר שהכול בחיים שלה בסדר, כשאחרי זה בלילה המציאות/אבא היכתה בה בלי רחם. פעם בגילוי לב היא אמרה לי שזה בגלל שאבא לא בדיוק מצליח במיטה והוא טוען שהיא אשמה.

בגיל 16 עזבתי את הלימודים, לא יכולתי לשבת וללמוד בבית הספר כשהפחד מתי אבא יכה אותנו שוב מנהל אותי. לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, מי יאמין לי כשאין על גופי סימנים, עדות לכישרונו של המנתח הדגול לגרום לכאב בלי סימנים.   הייתי נערה צעירה ויפה שכלאה תסכול, כעס וזעם בתוכה ושלא יכלה לתעל אותו החוצה.

בגיל 18 עזבתי את הבית ולא חזרתי אליו יותר. עברתי לתל-אביב ועבדתי בכל עבודה מזדמנת, גרתי בדרום העיר וחייתי חיים של צעירה הנהנית מהעיר הגדולה כשאני מתנתקת לחלוטין ממשפחתי ומנסה לשכוח ולפתוח דף חדש בחיי.

אפילו התגייסתי לצבא. שירתי שלוש שנים בקריה כפקידה. בערב יצאתי לעבוד  במלצרות מה שאפשר לי לקיים את עצמי ולשלם את השכירות.

אחרי הצבא אספתי מספיק כסף כדי לנסוע לטיול לדרום אמריקה. טיילתי בוונצואלה, פרו, אקוודור, צ'ילה וסיימתי  את הטיול בארגנטינה. כשחזרתי לארץ נרשמתי לקמרה אובסקורה ולמדתי צילום. בגיל 24 קיבלתי עבודה באחד העיתונים הגדולים כצלמת הפפראצ'י שלו. הייתי אורבת לידוענים שלי ומצלמת אותם במצבים מביכים, הצלחתי לא רע החיים חייכו אלי ואז פגשי את אליעד.

אליעד היה אחד מהבנים של בעלי העיתון. הוא היה בחור יפה תואר, מקסים, לבוש בקפידה בחליפת גוצ'י, תמיד הריח טוב, ועיניו הירוקות הקסימו את כל עובדות המערכת. היה לו ג'יפ  גדול וכסוף והוא היה נוהג להריץ דחקות איתי על הידוענים שצילמתי. נעם לי לקבל ממנו תשומת לב והוקרות על הצילומים שהבאתי. הוא חיזר אחרי במרץ, הזמין אותי לארוחת ערב ואחרי כשבועיים הפכנו לזוג.

בגיל 26 התחתנו, את הורי לא הזמנתי לחתונה ואחרי שנה נולדה אושר. הקדשתי לה את כל זמני רציתי להיות האימא הכי טובה בעולם, הנקתי אותה חצי שנה ואז העיתון נמכר לאיל הון אנגלי, אליעד פוטר ובאותו הלילה הוא היכה אותי בפעם הראשונה. בלילות הוא היה עוזב את הבית וכשהייתי שואלת לאן הוא הולך, הוא היכה אותי וכשחזר שיכור שוב היה מכה אותי.

לא האמנתי שזה קורה לי. כל מה שניסיתי לברוח ולשכוח התנפץ לי בעוצמה בפנים. כל הזיכרונות מבית הורי הציפו את תודעתי, חשתי כאב, חוסר אונים וחולשה. מהורי לא יכולתי לצפות לתמיכה ולאן אלך עם אושר תינוקת בת שישה חודשים?, בלית ברירה נשארתי בשביל הילדה והמשכתי לחטוף מכות (כמו אימא שלי).

כך נמשכו להם חמש שנים איומות בהן לא ישנתי, אף פעם לא ידעתי מתי יחזור אליעד הביתה על צד שמאל. ניסיתי להיות אישה טובה, לנקות, לכבס, לבשל, ואפילו לרצות אותו במיטה, חשתי אובדן שליטה וכוח, הרגשתי שאני קטנה, אפס ולאט לאט אבדתי את הרצון לחיות.

בדיוק בתקופה זו התחלתי לחלום כמה פעמים בחודש על שולחן הביליארד שבבית הורי, בכל פעם החלום חזר על עצמו, אבא משחק ביליארד, מכה בכדור הלבן הפוגע בכדורים מעביר להם את האנרגיה העצורה בו ומעיף אותם לכל עבר.

ביום שישי אחרי שחטפתי מכות על שלא הדלקתי נרות בזמן, לקחתי את אושר כאשר מכי היה בתוך האמבטיה ויצאתי לחורשה שליד הבית. ידעתי שאשלם מחיר כשאחזור. התיישבתי על הספסל  והרהרתי בחלום. פתאום הבנתי. אני יודעת שהפירוש שלו אינו מתאים לכל אחד, אבל בשבילי זה הרגיש נכון. הבנתי שמי שתופס את עצמו כחלש חייב להיצמד אל משהו חזק ולשאוב ממנו את כוחו. אם האמנתי שאני חלשה ושבעלי חזק ממני, ניסיתי לקבל כוח ממנו לחולשה שבי. בדיוק כמו בחלומי כשראיתי את אבי מכה בכדור הלבן הוא טען אותו באנרגיה שגרמה לו לטוס לעבר הכדורים האחרים, כאשר נפגשו הכדור הלבן והכדורים המסודרים בקצה השולחן העביר הכדור הלבן את האנרגיה שנטענה אל הכדורים האחרים  ופיזר אותם על הלוח.

הבנתי שכל עוד אתפוס את עצמי חסרת כוח אחפש ואמצא את הכוח שאני מאמינה שחסר לי דרך מכות, מבחוץ, ולכן לא אמצא אותו אף פעם בתוכי.

חמישה מטרים ממני שיחקה חתולה שחורה קטנה עם גוריה, התבוננתי בה כיצד היא משגיחה עליהם, כיצד הם קופצים ומשתעשעים בינם לבין עצמם בביטחון, תהיתי ביני לבין עצמי מה הייתה חתולה כזו עושה אם הייתה מאוימת על ידי חתול גדול ממנה.

שמעתי צעדים מהירים ונשיפות, כלב אמסטאף גדול הבחין בחתולה, השתחרר מבעליו ורץ לעברה, החתלתולים כמו לפי פקודה נסו לשיחים, היא לא ברחה ממנו, התקמרה, ירקה ונשפה באזהרה, ופסעה כמה צעדים אחורה כשצידה מופנה אליו ופניה מופנות כלפיו באיום. הוא לא שהה לאזהרותיה והסתער, החתולה זינקה באוויר ושרטה עמוקות את אפו של האמסטאף שהתקפל ביללות וברח.

פתאום ידעתי מה לעשות, לקחתי את אושר ובצעדים נמרצים הלכתי בחזרה הביתה. פתחתי את דלת הכניסה, בעלי/מכי קפץ מהכורסא כשהוא פוסע בצעדים מאיימים ומקלל את היום בו נולדתי. הכנסתי את אושר לחדר השינה וסגרתי את הדלת, רצתי למטבח ולקחתי את המערוך, עמדתי במטבח וחשתי שלווה, בשקט אמרתי לו שאם הוא יעיז להתקרב אלי ולהכות אותי אהרוג אותו, הוא צחק והתקדם לעברי כשידו מושטת לפנים לאחוז במערוך. התחמקתי מאחיזתו והכיתי בכל כוחי ביד המושטת, שמעתי קול נפץ, ידו נשברה והגבר הגדול הזה נשכב על הרצפה והתחיל לילל.

דילגתי מעליו, ארזתי מזוודה ונסעתי למעון לנשים מוכות בכפר-סבא. ביום ראשון בבוקר הגשתי תביעה לגירושין בבית המשפט המחוזי, נגשתי לעורך דין  שהאגודה סיפקה לי והגשתי תביעה נגד אבי על התעללות.

מחיאות כפיים סוערות הרעידו את האולם הקטן בו הצטופפו כמאתיים נשים מכל רחבי הארץ שבאו להשתתף בסמינר העצמה לנשים מוכות שפיתחתי. כשהרמתי את עיניי מהפודיום אחרי שסיימתי להרצות, ראיתי נשים מחובקות ודמעות בעיניהן סיפורי יצר בהן הזדהות. באותו הרגע חשתי בעוצמה הנובעת מתוכי ועוטפת אותן באהבה, גם ברגע מעצים זה לא שכחתי את מי שהעניקה לי את זריקת ההשראה הראשונה שלי, החתולה השחורה הקטנה.