בצהרי שבת לפני 15 שנה, יצחק רבין התלבט מאד אם להגיע לכיכר מלכי ישראל במוצ"ש. צ'יץ', שלמה להט, מי ששימש שנים ראש העיר תל-אביב-יפו, ומי שארגן את ההפגנה בכיכר, הבטיח לו שיהיה בסדר. שהכיכר תהיה מלאה. כי למרות שהארץ מלאה הסתה, הרוב הדומם רוצה תקווה וחולם על שלום והערב הוא יבוא להראות שהטובים מנצחים ושהם הרבה יותר גדולים.

ורבין בא. והיה מאושר. ולראשונה בחייו שר וזייף וחיבק כל מי שנקרה בדרכו. ראש הממשלה היה מאוהב ונאהב. ותוך שעה פלוס התפזרה ההפגנה הענקית ורבין ירד במדרגות. הוא עוד הספיק לשאול את המאבטחים "איפה לאה", ומימין, מאחור, בגבו, הגיח מחבל יהודי והוציא את רבין להורג בשלוש יריות אקדח.

המחבל רצה לחסל את התקווה. לעצור את הממשלה שחוללה מהפכה בחינוך הציבורי, שחוקקה את חוק בריאות ממלכתי, שצימצמה את המרחק בין הפריפרייה למרכז במחלפי ענק וכבישים ארוכים שסללה, כדי לעשות שוויון תעסוקתי, שהפנתה תקציבי עתק למגזר הערבי כדי לקיים את מה שדוד בן-גוריון הבטיח במגילת העצמאות - שוויון בלי הבדל דת, גזע ומין לכל האזרחים במדינה היהודית. שפעלה להשאיר את ישראל יהודית ודמוקרטית.

אז גם השנה נמלא את הכיכר. בעיקר השנה. דווקא כשערוצי הטלוויזיה החליטו שההפגנה בכיכר כבר לא מעניינת איש אחרי 15 שנה, דווקא כשמארגני ההפגנה התעייפו והם חושבים שזו הפעם האחרונה, דווקא השנה נבוא עם דגלי ישראל ביד. כי יש תקווה, כי זו החובה של הדור שלנו לשנות. כי זו ההתחייבות שלנו להוכיח שהרצחו של רבין לא היה לשווא. שישראל מחכה לרבין. לדרכו. להשלמת המלאכה בה החל ואותה לא סיים. כי הגיע הזמן, אחרי 15 שנה, למחוק למנוול את החיוך מהפרצוף.

אז קבענו בכיכר במוצ"ש?

אלדד יניב