♥ מילדות לנעורים ♥ פרק חמישי בין שתי חונכות ♥ את חופשות הפסח עשיתי מידי שנה אצל קרובי משפחה בחיפה. הוריי, שלא הקפידו בענייני דת ומסורת, ראו לנכון שאספוג ולו מעט יהדות, בבית שמקיים לפחות את הסדר כהלכתו.
מיכל שגדולה הייתה ממני בשנה, כבר גרבה גרבי ניילון עם תפר, אותו הקפידה ליישר לעתים תכופות מול מראת המסדרון. עקב קטן שיווה נשיות מופלגת לנעלי הסירה שלה, כמו גם ציפורניה שהיו משוחות בשלוש שכבות של לק שקוף בגוון ורדרד.
ייאמר לזכותה שלא התייהרה בכל יתרונותיה, להפך! מרחה לק על רמזי ציפורניי, הרשתה לי לענוד את עגילי הפנינה שלה, גם השאילה לי תחתונית מעומלנת להתפיח את חצאית הקְלוֹש השחורה שלי ואפילו "סידרה" לי חבר לערב יציאה ברביעייה.
"מרדכי הוא החבר הכי טוב של החבר שלי, אודי", הכריזה ועברה מייד לתכנית: "נצא ארבעתנו לגן פה בסביבה, אחר כך אני ואודי נלך לספסל אחר ו..." מה אני אמורה לעשות עם המרדכי הזה כשנישאר לבד...? לא שאלתי, כדי לא להיראות ילדותית. סמכתי עליה, סמכתי על מרדכי, שהרי הוא החבר-הכי-טוב-של-אודי, שהוא-החבר-של-מיכל וסמכתי על תושייתי שתנחה אותי בכל מקרה.
מרדכי, הג'ינג'י המנומש, אף כי היה מבוגר ממני בשנתיים, אולי בשלוש, דיבר ודיבר, הפליג בסיפורים למיניהם, שאף פרט מהם לא נחקק בזיכרוני, באשר עסוקה הייתי בשני דברים - לשמור על מרחק סביר ממנו ובהערכות מתחדשות מדי כמה דקות, לגבי קיצו של הערב המשעמם הזה. כעשרים שנה עוד תחלופנה עד שאלמד להכיר שתי פנים למבוכה: היא יכולה להתבטא בהתכנסות משתקת כמו גם בלהג בלתי פוסק...
כשמיכל ואודי שלה חזרו מספסלם המרוחק, שעתיים מאוחר מדיי, עשינו דרכנו חזרה, אלא ששוב הקפידה לשמור על מרחק נאות - כל כך נאות שאני כבר ניצבתי ליד הדלת והיא עוד לא נכנסה כלל לחדר המדרגות. לא היה דבר שבו חפצתי יותר, מאשר להיות כבר מעברה השני, אבל התמהמהותה שם למטה, סיפקה לבן זוגי, הדברן הבלתי נלאה, הזדמנות ואומץ הבא מתוך אמירה פנימית בנוסח: It's now or never ויהיה מה שיהיה!
במנוסתו החפוזה חלף על פני מיכל שעלתה. מאחר שנראתה מבושמת מפגישתה המוצלחת, התאימה לי שתיקתה, כדי לבחון שוב ושוב את ההתרחשות ליד הדלת. רק כשנכנסנו למיטותינו, פנתה להתעניין איך היה ומה היה ואם מרדכי מצא-חן בעיניי. כשהגעתי למה שארע, צחקה מלוא פיה ואמרה: "מה, לא ידעת שבן שמלווה בת עד הדלת מצפה לנשיקה...?!"
תחתונית מעומלנת השאילה מבלי שביקשתי, תכשיטים הרשתה לי לבחור מתיבת הצדף היפה, גם לק מרחה על ציפורניי, או מה שנותר מהם אחרי כסיסה, גם לא חסכה ממני אף פרט על יחסיה עם אודי שלה, רק זאת שכחה לומר לי - כה מובן מאליו נראה הדבר בעיניה וכה מפתיע עבורי!
שמונה ימים תמימים תחת חונכותה של מיכל, גמלו אותי מכסיסת הציפורניים וכשחזרתי לפרובינציה חדרה, נחפזתי מייד למספרה-פרפומריה של אניטה "הצוענייה" וקניתי את בקבוקון הלק הראשון לציפורניי, שכבר נתארכו במילימטר וחצי !
דבר אחד נותר לא ברור בעיניי עד עצם היום הזה: האם נשיקה בעיר אחרת, ליד דלת שלא הייתה דלת ביתי, מאיזה מרדכי מג'ונג'ן ודברן שלא אהבתי - נחשבת או לא נחשבת בתור "הנשיקה הראשונה"...?
 בעיר כמו בעיר ובמושבה כמו במושבה. העיתונים היומיים לא היו גם הוצאות לאור. ירחונים כמו "את" ו"לאישה" לא נחלמו עדיין. ההורים רכשו דרך קבע את ה- Readers' Digest, שהיה לבטח מעניין מאוד, אלא שחף היה מתמונות אופנה. 1953 בישראל מציגה בבתי הקולנוע סרטים שמקדימים אותם יומני "כרמל", אף לא פרסומת נשית מעודנת אחת לרפואה, רק עלמות צעירות במכנסיים קצרים עם גומי, וציונות בשחור לבן...
אימא הסוציאליסטית לבשה שמלות מכופתרות ונעליים אורטופדיות. פודרה, שפתון וכיו"ב - לא בביתנו. ליציאה מיוחדת הייתה מזלפת מעט אודיקולון "מריה פארינה 4711" מהבקבוק של אבא, שבעטיו נעשו נחירי רגישים לניחוחות גבריים. [מרדכי החיפאי היה נטול ריח ונטול טעם...] באין מודל מבית נותר רק להתבונן בסביבה וללמוד.
בהשראתה של לידיה, החונכת המקומית שלי, ניצלתי כל שעה בגפי לסיגול גינונים נשיים. חלונות הראווה שעל פניהם חלפתי, שימשו כמראה ותזכורת. גינונים אלה כללו בין היתר, הליכה מעכסת. גם לאולגה, דודתי היפה, הייתה מין הליכה שכזו, אף כי מעודנת יותר, אולם מאחר שלא הייתה זמינה לחיקוי ואימי רחוקה הייתה מן העניין כמרחק ספוטניק מבסיס שיגורו, היה ישבנה המרתק של לידיה המודל היחיד ובעצם גם המוצלח ביותר! למותר לציין שהעיכוס החזיק מעמד רק כל עוד התרכזתי בו וכך עלה גם בגורלן של שאר המניירות... בין כה וכה הגיע החופש הגדול ואני בדיוק בת שלוש-עשרה...
מעת לעת הלכנו יחד לבריכת השחייה, אך שם נפרדו דרכינו. הגם שנראיתי כמעט בגילה של לידיה, ההבדל האמיתי זיכה אותה בחירות לבוא ולצאת כרצונה, בעוד שלי נקבע "מועד התייצבות" מדויק, ללא הנחות ובלי עודף.
בעודי שוחה ומשתכשכת במים עם חברות שפגשתי, הצטרפה לידיה לערימת החוסות בצל סוכתו ואור עיניו הירוקות של אפי המציל. לזכותו ייאמר שמעולם לא כשל בתפקידו, גם כשעינו האחת סקרה תדיר את המעורטלות השרועות למרגלותיו...
כל פרסומאי היה עט עליו כיום, לשווק באמצעותו, קרם שיזוף, בירה, שעון יוקרתי או רכב מאסיבי 4X4. ההגדרה "יפה תואר" אין בה כדי להמחיש תמירות, שיער בגוון דבש איקליפטוסים, עיני ברקת בורקות מתחת לגבינים מעוצבים מתנת הטבע וגוף שרירי עדין, כְּזה שהיה לבטח לדוגמן של מיכאלאנג'לו כשפיסל את "דויד".
באחת השבתות, בשש לפנות ערב, כאשר נשמעה בכריזה ההודעה הקבועה לצאת מהמים ולעזוב את איזור הרחצה, לידיה כבר לא נראתה והתחלתי ללכת הביתה בגפי. כשהגעתי למורד שביל הכורכר, שוב לא פסעתי לבד... ♥ ♥ ♥ |
