כאמור בסוף הפרק הקודם, הפיסול הגותי הפך מונומנטאלי, כלומר, עומד בפני עצמו / ניתן להקיפו ב-360 מעלות. פסלונים החלו להופיע בכנסיות ובקתדראלות ואולם לרוב לא ידוע היכן הוצבו. שני נושאים מרכזיים החלו להופיע בתקופה זו: "סבלו של ישו" (או בשמו השכיח יותר, "הצליבה")  והחיבה האימהית של מריה (הבתולה והילד) שבתיאורם עוררו סימפטיה ומיסטיות דתית. בפרק זה אתייחס לדמותה של מריה האם ולקשר בינה לבין התינוק שבזרועותיה.

מריה האם

דמות האם היא אובייקט מרכזי במספר פולחנים דתיים (לדוגמא, האלה המצרית איזיס). ההיסטוריה של הבתולה מריה, אמו של ישו, נלקח מתוך הטקסטים של הברית החדשה. האגדה שלה התעצמה, כנראה במאה החמישית באזור סוריה. חייה בכל מקרה היו יוצאי דופן: הברית החדשה (בבשורה על פי מתי) מספרת כי מרים הייתה מאורסת ליוסף, אולם היא התעברה בטרם התייחדו. יוסף סבר שהיא התעברה מגבר זר, וביקש לגרשה, אולם התגלות שהייתה לו בחלומו הבהירה לו כי ארוסתו התעברה מרוח הקודש, ולכן אסור לו לגרשה. בתיאולוגיה הנוצרית התפתח הסבר הטוען שקיום מגע מיני הוא ביטוי לחטא הקדמון שהביאה חוה על בני האדם ואילו מרים הביאה את גאולתם של בני האדם בכך שילדה את ישו ועשתה זאת בלא הזדקקות לחטא (באמנות תיוצג מריה בהקשר זה באמצעות תפוח).

הניגוד באופין של מרים וחוה הונצח במסורת אודות ברכתו של המלאך גבריאל לבתולה בעת ההתגלות - Ave Maria ("שלום לך, מרים"). לפי המסורת פנה גבריאל אל הבתולה בברכת  Ave שהינה היפוך סדר האותיות בשמה של חוה (Eva). למעשה, עד עצם ימינו אוסרת הכנסייה הקתולית על כמריה ונזיריה מגע מיני, והנזירות מצוות לשמור על בתוליהן ביתר קפידה ולא לאבדן אף בפעילות חוץ-מינית כמו אימון גופני.

לאחר מותה עלתה מריה לגן העדן, שם תשב לצידו של בנה, ותפקידה יהיה לסנגר על הנשמות המופיעות בפני ישו.

המדונה מסנט שאפל, צרפת

פסל שנהב, בגובה 41 ס"מ, שמייצג את פסגת האמנות הגותית ואת אידיאל היופי של ימי הביניים המאוחרות.

הבתולה מריה מתוארת כאישה צעירה ורזה, נציגת המראה האריסטוקראטי. ירכה הבולטת מעט מן הבד ויוצרת את מנח הגוף בצורה של האות S. על זרועה השמאלית נח התינוק ישו שמושיט את ידו השמאלית כדי לאחוז בתפוח שמגישה לו הבתולה מריה בידה הימנית. הבגד עם החגורה, מכוסה כמעט לחלוטין על ידי מעיל, שניהם מעוצבים ומעוטרים בזהב.קפלי הבד מסובכים ומתוארים נכונה כשהם נופלים מטה. הפנים משולשות וסביב החלק הצר מוקפים שיער מתולתל ורעלה. עיניה צרות וארוכות, וחיוך קל, שובב על שפתיה.

ישנה משמעות לאופן שבו הבתולה מחזיקה את המשיח, בנה. הייצוג של בנה על הזרוע השמאלית, בעוד היד הימנית עושה מחוות כלפיו, מצביעה על הדרך לגאולה. במקומות שבהם המדונה נוגעת בלחיו של הבן יהיו סמל לצד הרחום של הבתולה מריה. הבן בתנוחה זו מניח את זרועו סביב צווארה.

אחד הפסלים המוקדמים ביותר של שנשתמרו הוא פסלה של "המדונה ממילאנו" Mailänder Madonna שהוצב בקתדראלת קלן, גרמניה.

 ראשית אתייחס לעובדה שהפסל גולף בעץ (בשנת 1290). ישנו שוני בין חוזק החומרים (אבן קשה מעץ) ולכן קל יותר להגיע לרמת דיוק מרבית בעבודה על פסל עץ. כמו כן, קל יותר לצבוע פסלי עץ מאשר פסלי אבן (שמצריכים טכניקות סטוקו / פרסקאות ולכן נדירים). גם קל יותר, לשלב חומרים בתוך העץ (לדוגמא זהב, בד וכו').

בהתאם לתפיסה הגוטית הפסל מוארך. דמותה של מריה האם מתוארת כשהיא עומדת בתנוחת ה-S, לבושה ואפילו עטויה במיטב בגדיה ומחצלותיה.

לראשה כתר (סממן מלוכה) וסביבו הילה (סממן קדושה).

בידה האחת היא אוחזת בשרביט וביד השניה את בנה – ישו.

ישו איננו תינוק כי אם דמות אדם בוגר מוקטנת. ישו עצמו כמעט עירום אך לראשו כתר לתפארה.

בידו האחת הוא מצביע ובידו האחרת אוחז בתפוח.

בין האם לבנה הקט יש קשר עין. שניהם מחייכים.

ניתן היה להמשיך ולתאר את הפסל, את הצבעוניות, הדייקנות, העושר, הפרופורציות, האור הנופל מהחלונות. אך תהיה זאת טעות. מהותו של הפסל נובעת מן החיוך שבין שני המשתתפים.

לראשונה מוצגת תכונה אנושית. חום-אהבה-חיבתה של אם לנוכח אושרו של זאטוט.

כדי להבין את ההתפתחות הפיסולית אביא לדוגמא, שלוש מדונות מהגלריה הלאומית ההונגרית שבבודפסט:

 המדונה מ-Toporc, מתוארכת לשנים 1340-50, גילוף עץ.

הונגריה בימים ההם לא היתה אלא פרובינציה רחוקה שהושפעה מצרפת הרחוקה. יחד עם זאת, כבשה המדונה האם את העולם הגותי בכל אירופה.

אותה עמידה של המדונה (כשהיא נשענת על רגל הימנית), אוחזת בישו ביד אחת (היד השניה חסרה), עוטה לגופה מלבושים יקרים וכתר לראשה. למרות חוסר האלגנטיות של הפסל הזה ביחס לפסל הקודם, ואולי דווקא בגלל הפשטות שבו, נראה חיוכם של האם ובנה קרוב יותר, אמיתי יותר.

המדונה מ-Szlatvin, מתוארכת לשנים 1370-80, עץ צבוע.

כאן, האמן אכן הקפיד על המסורת הגותית בשיאה. הפסל צר וארוך, כל החלקים אלגנטיים וקפואים. הפרשנות שבחר האמן לתת לפסל הזה נטולות תחושות אמהיות שכן החום האנושי נעלם. אין קשר עין בין השניים. הבעת הפנים של שניהם קפואה. ישנה חזרה לקריטריונים המחמירים של ביזאנט.

המדונה האחרונה בסדרה זו היא המדונה השניה מ-Toporc, מתוארכת לשנים 1420, גילוף עץ.

המדונה הזאת היא דוגמא אופיינית לבתולות הונגריות יפות. היופי הפיזי הדגיש את היופי הרוחני של הבתולה. גם כאן אין בחיוכה של המדונה שום קשר עם הילד. הבתולה מתוארת כשלווה ורגועה, הטיה קלה של הראש יוצרת צורה סגורה יותר של הפסל, והיא נראית מהורהרת.

המדונה אוחזת בידה השניה תפוח שמסמל את החטא הקדמון של אדם וחווה, החטא שבגינו ירד אלוהים אל העם בדמות ישו המכפר על החטא הקדום.

הפסל מציג לצופה עושר פרטים כמעט בלתי נתפס.

מבחינה אמנותית גרידא אבקש כעת להתייחס ליכולת התיאורית של קפלי הבגדים. כמו בפוסטים הראשונים בהם הראנו התפתחות טכניקות ביוון ורומא הקדומים, גם כאן משכללים האמנים את היכולות לתאר לפרטי פרטים, תוך התמקצעות בתיאורי נפח, אור וצל וכו'.

היכולת הזאת, לתאר באמצעות ירידה לפרטי פרטים, עד כדי תיאור כל שיערה בנפרד התפתחה לסגנון המכונה "גותיקה בינלאומית" שכבשה את אירופה כולה, מלבד איטליה, שם החל מתפתח הרנסנס.

לטעמי האישי, הבתולה והילד מצרפת, שגולף בשיש, בין השנים 1260-1280 מסמל את שיאה של הרגשנות האנושית שבה לידי ביטוי בפיסול הגותי.

אמנם אין הפסל מתאים לתיאור השכיח, אך הנעורים בפניה של הבתולה מדגישים את הרוך שלה כלפי הילד. הפסל אינו מתמקד במריה מלכת השמיים כי אם על דמות האם האוהבת.

הציור הגותי

התפתחות הערים והשינויים במבנה השלטון הביאו לכך שאצילים עירונים אמידים ביקשו לעצמם ספרי תפילה מאוירים. ספרי התנ"ך והברית החדשה פינו את מקומם "לספרי כיס" שכללו פרקי תהילים וספרי שעות (ספרי תפילה לשימוש אישי שבהם פורטו סדרי עבודת הקודש בשעות היום והלילה). גם כתבי יד חילוניים כגון שירי אבירים, סיפורים כרוניקות וקובצי שירים החלו להופיע. יש לציין כי אנו מדברים על תקופה שבה עדיין לא גילו את הדפוס וכל הספרים נכתבו ואוירו באופן ידני ואינדיווידואלי.

ספר השעות של הדוכס דה ברי

ספר השעות של האחים האמנים דה-לימבור הוקדש לדוכס דה ברי, ונעשה בערך בין 1412-1416.

הספר צויר בידי שלושה אחים שבאו מפלנדריה לדוכס דה ברי, שהיה אחד העשירים באותה תקופה, ושאהב אמנות. האחים באו ממשפחת אומנים, אביהם היה פסל, את הספר ציירו על קלף בגיל צעיר מאוד.

האחים השתמשו בצבעים מגוונים, שיוצרו ממינרלים שונים: צמחים, הכחול הושג מאבן היקרה לאפיס לזולי ועוד. כמו כן היו להם מכחולים טובים ויקרים. בספר ניתן להבחין בפרטים ריאליסטיים בעיקר בתיאור האיכרים. עדיין אין תפיסת חלל כוללת. לדוגמא חודש פברואר מתואר מנקודת מבט גבוהה ונמוכה כאחת. אך יחד עם זאת ניתן להבחין בפרטים כמו עורבים המנקרים, הקור חודר לעצמות האישה הנמצאת בחוץ ועוד.

עיקר האיורים צוירו בין השנים 1412-6 על ידי האחים לימבור. לא ידוע מי כתב את הטקסט ואייר את האותיות. במותו של הדוכס, בשנת 1416, הפסיקו האחים לימבור את מלאכתם והשאירו את הספר בלתי כרוך. הספר עבר לידי אחיינו של הדוכס, רנה הראשון מנפולי (רנה ד'אנז'ו), אשר ביקש בשנות ה-40 של המאה ה-15 מאמן שכונה "אמן הצללים" (ככל הנראה ברתלמי ואן אייק) לסיים את הספר, אולם העבודה על הספר לא הושלמה. ארבעים שנה לאחר מכן, הורה שארל הראשון, דוכס סבויה לז'אן קולומב לסיים את הספר. קולומב עבד על סיום האיורים בין השנים 1485 - 1489. בשל השוני הסגנוני בין המאיירים ניתן לשייך כל אחד מהאייורים למאיירים השונים.

בכל תיאורי החודשים ניתן להבחין בשלושה חלקים:

חלק המתאר את גלגל המזלות - ניתן להבחין במזלות החודש ובמרכבת השמש.

רקע אחורי בו מופיע בדרך כלל ארמון מפואר.

רקע קדמי בו מתוארת הסצנה האנושית. מעין היררכיה כיצד המקרוקוסמוס (העולם הגדול), משתקף במיקרוקוסמוס (העולם הקטן).

ינואר החודש של השנה החדשה

הדוכס דה ברי נראה מימין בגלימה כחולה והדורה. חברת האצילים מתוארת כמו שרצתה לראות את עצמה, התנהגות מלכותית, חיים כטקס. לאחר המגפה 1348, הפוריטניות נעלמה, קוד האבירות כלל חיזור אחר אישה נשואה ונגד את קוד ההתנהגות של הכנסייה. ספר השעות מראה שני עולמות חיי האריסטוקרטים וחיי האיכרים.

הספר כולו עוסק בתיאור רכושו של הדוכס. דמויות האצילים דקות ועדינות לעומת האיכרים.

פברואר  חורף בכפר

נשים מחממות את עצמן, בחוץ מתגלים חיי יום יום, חוטב עצים, הובלת בהמות לשוק ועוד..

משמאל ניתן להבחין בנשים המחממות את גופן מול האש, בכבשים מצטופפות בדיר, כל זה מתואר מנקודת מבט גבוהה. בית האיכרים חסר קיר קדמי כידי שהצופים יוכלו לחזות אל תוך הבית פנימה.

הארמון ברקע מתואר מנקודת מבט נמוכה, כך שהציור כולו מראה נוף מושלג ורחב.

כאן ניתן לראות את תיאור נוף מושלג ראשון בתולדות האמנות.

מרס

העבודה הראשונה לאחר החורף בשדה. זריעה שתילה ועוד, ברקע אחד הארמונות האהובים על הדוכס.

אפריל

בוא האביב תקוות וחיים חדשים זוג אצילים מחליפים טבעות נישואין מלווים בחברים ומשפחה.

האחו ירוק, ברקע ארמון נוסף האהוב על הדוכס. דמויות האצילים גבוהות ודקות. הבגדים עשירים ומפוארים.

החג של מאי

האצילים רכובים על הסוסים הולכים לחגוג חג שמקורו פאגאני ניתן להבחין בחצוצרות, בסוסים המקושטים ובבגדים המהודרים.

יוני

זמן של איסוף היבול האיכרים עובדים בשדות, הארמון ברקע מקום המגורים של הדוכס בפאריס.

יולי

יבול נוסף נאסף, המלטה של כבשים ועבודה בשדה.

אוגוסט

האצילים יוצאים לצייד, הבז בידיהם. ברקע האיכרים אוספים יבול ורוחצים בנהר.

ספטמבר

בציר הענבים על רקע של ארמון יפהפה

אוקטובר

האיכרים מעבדים את השדה וזורעים ברקע מתגלה ארמון הלובר בפאריס.

ניתן להבחין בעורבים בשדה, בשק הזרעים, בסוס העבודה הכבד, השונה מסוסי הרכיבה המפוארים של האצילים. ברקע ניתן להבחין בדחליל, וברקע נהר וסירות, ובארמון.

פרטים ריאליסטיים רבים מתגלים בתיאור. הזורע לבוש בבגדים סמרטוטיים, ועל פניו מתגלה הבעה של קושי ומאמץ, בניגוד להבעות הנינוחות של האצילים. 

נובמבר

האחים דה-לימבור ציירו רק את הרקע הרוב נעשה ע"י Colombe קולומב צייר את האיכרים מכים על האורנים כידי להאכיל את החזירים באצטרובלים.

דצמבר

סצנה של צייד. הכלבים קורעים לגזרים את הטרף. ברקע הארמון ששימש במשך תקופות ממושכות את משפחת המלוכה.

תמונה סימבולית (נמצאה בלוח אחר)

ידועה בשם האדם האנטומי או האסטרולוגי

התמונה מראה את השפעת גלגל המזלות על גוף האדם. מהתקופה של המאה ה-15.