מהלך

בין המונים

הנועצים בי,בשלהם.

אך הם אינם יודעים

כי אסור שינשפו

אני הקלף שבתחתית מגדל הפחד.

אז אני רץ

בין בתי קפה עמוסי אוחזים

ואיש אינו מבחין

באדם המקרב את הרחיקו מהם לשם.

מתוך שלווה גדולה

חושיהם כבים בין מצעי נועם

פושטים אורם,עד עיוורון

עד כי איני נראה בם בכלל.

בכל שנה,יום זכרון

חש אל הרחובות

בין הבריות הוא נעצר

וגם אני,את כל שרידי

אוגד לרגע

ונזכר.

(כל הזכויות שמורות ליגאל פילר)