תקלה קשה התרחשה השבוע בתעשיית השקט הקואליציוני של הקואופרטיב הציוני חרדי לאחר שתפקדה בהצלחה מסחררת עשרות שנים. פתאום באמצע תקופת כהונה של ממשלה עולה לכותרות הראשיות ולדיון הציבורי סוגיית התקצוב של אברכי הכוללים. המפלגות החרדיות מבועתות, ראש הממשלה בלחץ, מפלגת הליכוד חשה מבוכה גדולה, השותפות האחרות מבינות שעליהן לנקוט עמדה ברורה וכולם תוהים איך זה נפל עליהם דווקא עכשיו? 

בטרם נדון בתקלה הנוכחית כדאי שנבין קודם כיצד פעלה השיטה המוצלחת עד היום: מפלגה ציניות רוצה למשול ולשרוד, ומוכנה לשלם את המקסימום בהשוואה לאלטרנטיבה. המפלגות החרדיות לומדות להעריך את עמדת המיקוח שלהן בכול הזדמנות ומנצלות את הטיימינג המתאים. מהו הטיימינג המתאים? סגירת עסקאות "קטנות" בתוך קלחת של אירועים פוליטיים מקבילים ( עניינים ביטחוניים –מדיניים דחופים שעומדים על הפרק, הסכמים קואליציוניים לאחר בחירות שנעשים במקביל להסכמים עם מפלגות אחרות, אישורי תקציב המדינה כשעולים על הפרק שוב מספר נושאים במקביל). בעשורים הראשוניים התקיים גם תנאי נוסף והוא היכולות של הממשלה לתרץ את ההטבות לתלמידי התורה כבעלות ערך סמלי למדינת ישראל.

ניתן למעשה לציין 3 נקודות משמעותיות בהיסטוריה שבהן התקיימו התנאים הנ"ל בשיא העוצמה, מה שהקנה לעסקנים החרדים את הרווחים הגדולים ביותר ולמדינת ישראל את ההפסדים הגדולים ביותר לתווך הארוך (כשה"תקלה" הזמנית של שינויי לא הפכה את המגמה):    

• 1948 – מלחמת העצמאות. ירושלים במצור. צבאות ערב פולשים. גיוס חובה לכול בני ה17 ומעלה בישוב. חרדים תולים פשקווילים ומתנגדים. בן גוריון הבין שהוא חייב למנוע מציבור זה התנגדות פומבית להכרזה כדיי לא ליצור עימות פנימי על רקע הקרבות וגם משום שחשש שתצטייר תמונה בזירה העולמית שמדינת ישראל, שנאבקת על קיומה, אינה מייצגת את כלל היהודים. הוא מסכים לאשר דחיית גיוס לכ400 תלמידי ישיבה כשההצדקה הממלכתית לכך היא הצורך לשמר הנהגה רוחנית ולדאוג להמשכיות הדעת והמסורת של העם היהודי. התוצאה לתווך הקצר: הפחתת החרדה עבור שני הצדדים. התוצאות לתווך הארוך: בסיס ללגיטימציה לעסקאות פוליטיות הדדיות. דחיית השירות הצבאי הופכת לפתור קבוע. החינוך החרדי לא משתלב בממלכתי. החרדים מצליחים לעצור את הסחף ולמסד חברה סגורה למדינה שמתנהלת סביבה.
• 1981 – מערכת בחירות סוערת ורווית שנאה כשתוצאותיה הביאו לראשונה לתיקו אמיתי בין שתי המפלגות הגדולות: 48 מנדטים לליכוד ו47 מנדטים למערך. עבור ראש הממשלה מנחם בגין לא עמדה כול אלטרנטיבה להרכבת ממשלה ללא חרדים ובהסכם הקואליציוני עמם הסכים להגדלת תקציב משרד הדתות פי 5. להגנתו הצהיר כי "על חברי הליכוד בענייני יהדות, אמונה באלוהי ישראל וקידוש מסורת ישראל, לא היה צריך ללחוץ. הייתה הבהרת סוגיות. יכולנו לחתום בלב מאמין ובאהבת ישראל על ההסכם". אחת התוצאות המיידיות הייתה חיקוק חוק הבטחת ההכנסה מיוחדת לאברכים. אך כדיי להבין את התוצאות ארוכות התווך כדיי שנציץ לרגע בנתונים שפרסמו לאחרונה מרכז טאוב: בסוף שנות ה70 רק 20% מהגברים החרדים בגיל העבודה לא היו מועסקים. אך נכון לסוף העשור הנוכחי שיעורם עומד על 65%. בהשוואה, עבור גברים יהודים שאינם חרדים עומד השיעור היום על 15% בלבד, וכדאי שניקח גם בחשבון שהפערים המספריים בין הקבוצות הולכים וקטנים (כלומר מספר העובדים הולך וקטן ומספר התלויים הולך וגדל).
•           1990 – התרגיל המסריח. שמעון פרס יוזם מהלך של הפלת ממשלתו של יצחק שמיר ולראשונה נופלת ממשלה בהצבעת אי-אמון. פרס מקבל מנשיא המדינה את המשימה להרכיב ממשלה חדשה בראשותו אך נכשל בכך משום נסיגתם של החרדים מהסכם ברגע האחרון. בסופו של דבר מקים יצחק שמיר ממשלה צרה בשותפות ימנית חרדית. התוצאה המיידית: מספר השרים וסגני השרים החרדים עולה מ4 לשיא של 10, דבר הממצב אותם במרחב של עמדות מפתח בניהול המשק הישראלי. התוצאה לתווך הארוך: החרדים מלמדים את הפוליטיקה הישראלית מהו משקל כוחם, מה שהתבטא במשך עשור בתקצוב הולך וגדל מצד הממשלות השונות עבור קצבאות ומוסדות חינוך חרדים. שתי תופעות חדשות שנוצרו עקב כך הם הקמת רשתות חינוך תורניות הקולטות גם ילדים מבתים לא חרדים, ויכולות ממוסדת לקלוט ולהזין חוזרים בתשובה (שמספרם אגב הואץ בשנות ה90, אם או בלי קשר). 

כפי שאנו יכולים להיווכח, התנהלות הממשל הישראלי מושתת על מנגנון אבסורדי. ממשלה ציונית המעוניינת בשקט פנימי ובמרחב פעולה מסכימה בתמורה לתמוך בקבוצה בדלנית המייצגת את ההיפוך הגמור מבחינה רעיונית: לקיחת אחריות ועצמאות מול תלות ופנייה לחסדי שמיים. אך האבסורד הזה מצליח לרוב להזדחל לשוליים של השיח הציבורי כי המרוויחים מהעסקה סוגרים אותה תמיד תוך ניצול מצב כאוטי.

אז מה השתנה (אולי) השבוע? מסתבר שבג"ץ מתנהל ע"פ כללי משחק אחרים ופסיקתו הדורשת מתן ביסוס חוקי או ביטול של הבטחת ההכנסה המיוחדת לאברכים, אילץ את הממשלה לעסוק בנושא בתזמון גרוע ביותר. אין מלחמה ברקע ולא אירועי טרור חריגים. מנגד לא עומד על הפרק הסכם מדיני שיש להציל או לסכל. גם אין עוסקים כרגע בהרכבת ממשלה ובהסכמים קואליציוניים מקבילים רבי סעיפים. על שולחן הממשלה, כמו בראש כותרות העיתונים, נמצאת הסוגיה הזאת לבדה!!

האם תהייה זו הזדמנות לשינויי? האם מכאן תבוא התפנית בשיח הציבורי? ייתכן וייתכן, אך הרבה מכך תלויי גם בכם.