אי שם, במעמקי הרווארד, יושב סטודנט מול המחשב וכותב בלוג. הוא כותב על חברתו לשעבר, איך היא מרמה במידת החזה שלה ומעלה תהיות על אילו סודות מביכים מרמז שם משפחתה. כשמספיק בירה נספגה בגופו, הוא מוסיף רעיון להשוות בין בחורות לבין חיות משק, סתם בשביל ההנאה. הוא משתף את כל מי שיתקל בבלוג במחשבותיו ולא חוסך אף מילה. יכול להיות שכאשר יתפכח בבוקר, יצטער על חלק מהדברים שרשם, אבל כרגע הוא בשוונג. הוא פשוט מוציא על צג המחשב את כל מה שהלב השבור מבקש לומר.

לסטודנט הזה קוראים מארק צוקרברג ולפחות חלקכם הגיעו לביקורת הזו בזכותו.

עוד באותו ליל שכרות, מארק וחבריו פורצים למאגרי המידע של האחוות השונות באוניברסיטה ודולים מתוכם תמונות של סטודנטיות. הם יוצרים אתר שמדרג את הבחורות לפי מראה והופך בתוך שעות ספורות לדבר הכי חם בקמפוס. ברור שיעמדו לוועדת משמעת על התרגיל, אבל הדבר מביא למארק ושות' מוניטין של אשפי מחשבים שלא שמים על אף אחד, לא על המערכת ולא על המין הנשי. התאומים ווינקלווס, חברי נבחרת החתירה של הארוורד, מתרשמים מיכולותיו של מארק ומציעים לו לבנות עבורם רשת חברתית שתשמש כמעין אתר הכרויות לסטודנטים מקומיים בלבד, כי אין דבר שבחורה מודרנית רוצה יותר מבוגר הארוורד. מארק מקבל את המשימה ויחד עם חברו אדוארדו סוורין, מתחיל לבנות רשת חברתית.

לאחר שבועות של עדכונים במייל ודחיות בתאריך השלמת האתר, מתברר שמארק ואדוארדו זנחו את הרעיון ליצור רשת חברתית פשוטה והרחיבו אותו לכדי אתר בו אנשים יכולים לשתף זה את זה בכל מחשבה שעולה להם בראש ובקישורים שונים לכל העולה על רוחם, כולל חתולים שנראים כמו היטלר. כך נוצר "הפייסבוק", הרשת החברתית שאין כיום אדם בעולם המערבי שלא לפחות שמע עליה ותוייג בתמונה מביכה ממסיבה בניגוד לרצונו. הווינקלווסים ושותפם ליזמה, דיוויה נרנדרה, זועמים על מארק שלטענתם, גנב להם את הרעיון, בעוד מארק מאמין שפשוט גנב להם את התהילה. יש לו תכניות גדולות ל"הפייסבוק" ואפילו שון פרקר, מייסד נאפסטר, שומע עליו, למרות שאינו סטודנט.

הסרט מתנהל בשלוש חזיתות במקביל. באחת, מוצג הסיפור כפי שהיה (או לא היה, צוקרברג האמיתי טוען שהרוב מצוץ מהאצבע), החל מהחברה שזורקת את מארק וגורמת לו לכתוב פוסט זועם בבלוג, דרך התפתחות הפייסבוק והתערבותו של שון פרקר בעניינים. שתי החזיתות הנוספות מתנהלות בדיונים משפטיים, בנוכחות עורכי דין. מארק נאבק בו זמנית בתביעות מצד התאומים ווינקלווס ומצד אדוארדו. הדיונים משמשים מסגרת להצגת הסיפור שהביא את הנתבע והתובעים עד הלום. כמו פייסבוק, הסרט מתחיל בקטן, במסעדה שכונתית, עובר למעונות, לאחוות נוספות וממשיך לנדוד ולהתפשט עד שהוא חוצה יבשות. העלילה נודדת עם מארק מנקודה מאוד אינטימית עד לפרסום והזדמנות לעושר בלתי צפוי. שאלות על פרטיות בעידן האינטרנט ובעלות על קניין רוחני עולות ומצטברות כאשר לא נראה שקיים להן מענה. הדיונים המשפטיים אולי ישפיעו על הנוכחים בהם, אבל הסכר נפרץ מזמן והעיירה שקועה עמוק מתחת למים. מארק צוקרברג כבר שנה את ההיסטוריה, עכשיו הוא בעיקר נאבק על איך שיזכרו אותו.

התסריטאי ארון זורקין ("בחורים טובים", "הבית הלבן") ידוע כמי שמשקיע בתחקיר מעמיק לפני כתיבה, לכן הטענות שכמעט כל העלילה מומצאת נראות מוגזמות בעצמן. ברור שנלקח לא מעט חופש אמנותי בכדי להפוך מתכנתים ותלמידים מצטיינים לדמויות דרמתיות. שון פרקר מוצג בסרט כמו השטן הקטן שיושב על כתפו של מארק, בעוד אדוארדו הוא המלאך שמייצג את המוסר והדרך המקובלת. הסרט לא מנסה לקבוע מי משניהם צודק, אלא מתמקד באופן בו מארק והסובבים אותו מתמודדים עם ההפיכה המהירה מחנונים אלמונים שלא מוזמנים למסיבות השוות, לאנשים משפיעים ביותר בעולם התקשורת. זורקין יצר מאבק בין שתי גישות, אחת קפיטליסטית דורסנית והשניה מהוססת יותר, ששתיהן מנסות לנווט את דרכו של צוקרברג שלפחות לפי הסרט, כלל לא מעוניין להרוויח מפייסבוק כסף. הוא לא עושה את זה כדי להפוך למיליונר, אלא פשוט כי הוא יכול. הוא אפילו לא מוכן להכניס פרסומות לאתר, או לדרוש כסף על שימוש בו, כי זה יהרוס בעיניו את היופי של רשת חופשית לגמרי. אין התייחסות לגבי עמדותיו בעניין גלעד שליט.

תסריט לא שווה כלום בלי במאי. למשימה גויס דיוויד פינצ'ר, מי שאני בהחלט יכול להגדיר כאחד הבמאים האהובים עלי. הגדולה של פינצ'ר היא ביכולת לשלב בין המרכיבים הנכונים וליצוק את התערבות לכדי מכונה משומנת היטב שעובדת מהבוקר עד הערב. מכונה שעשויה מתערובת יציקה... שאיכשהו יש בה גם שמן. בכל אופן, פינצ'ר יודע לקחת את התסריט הנכון, זה שיעורר בצורה הטובה ביותר דיון על נושא הסרט, מבלי ליפול למלכודות קיטש ודמויות לא אמינות. הוא יודע לגייס את העורכים, הצלמים ואנשי הסאונד שיתרגמו את המילים הכתובות לחוויה דו-חושית והאמינו לי שאם טכנולוגיית הסמל-או-וויז'ן הייתה תופסת, פינצ'ר היה מוצא גם את אנשי הריח המתאימים ביותר. פעם אחת הוא בחר תסריט לא מוצלח ויצא לו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", סרט מלא קלישאות וחורים עלילתיים, אבל עדיין מרהיב לעין. מעניין גם שפינצ'ר נוהג להמר על שחקנים שבמבט ראשון, לא מתאימים, אבל סמכו על דיוויד שהוא יודע מה הוא עושה.

ג'סי אייזנברג בתפקיד מארק צוקרברג הוא הימור. מדובר בשחקן שהוא יותר פרצוף מוכר משם שאומר משהו. אולי ראיתם אותו ב"חיים בין השורות", או ב"ברוכים הבאים לזומבילנד" ואולי אין לכם מושג מי זה. מתבקש לחשוב שאייזנברג נבחר לתפקיד בעיקר מאחר ויש לו תלתלים ומראה גיקי כמו לצוקרברג האמיתי. אלא שאייזנברג מנצל היטב את האלמוניות היחסית שלו בכדי לברוא עבורנו את מארק צוקרברג כדמות. מסרטונים בהם מתועד צוקרברג האמיתי מדבר, נראה שהחיקוי של אייזנברג קרוב מאוד. אין לו את אותו קול, אבל הוא עומד במשימה לחקות את טון הדיבור המהיר של צוקרברג, שכמעט ואינו עוצר לנשום בין משפט למשפט ורוב האנשים לא יבינו את כל מה שאמר גם בגלל שימוש בשפה גבוהה ומרובת מושגים טכניים וגם מכיוון שמארק צוקרברג, ככל הנראה, מדבר כמו שהוא מתכנת, עם שורה ארוכה של הגדרות המציבות אותו ואת הסובבים אותו במשוואה מפורטת ומרובת פונקציות ומשתנים אותם יש לערוך בסדר הנכון בכדי שיצרו משפט הגיוני, מה שהוא עושה בצורה מרשימה תוך כדי דיבור וגם אם לא מצליחים להבין את דבריו בזמן שנאמרו, המשפט המאוד ארוך מקבל משמעות ברורה בסופו. התוספת של אייזנברג היא ברגשות שמארק צוקרברג מומחה בלהסתיר. לא פעם בסרט מתייחסים אליו בתור מניאק, או לפחות בתור אדם המנסה בכח להיתפס כמניאק ולא מצליח כי הוא רגיש. למרות שהוא נראה לפעמים חצי אוטיסט באופן בו הוא יורה רצף של מילים נטולות רגש, או כמו דוקטור האוס שעוצר פתאום הכל כי הייתה לו הארה לגבי התוספת הנחוצה לפרופיל האישי בפייסבוק, ג'סי אייזנברג הופך את מארק צוקרברג לדמות חביבה. לא דמות שקל להזדהות איתה, מאחר והוא בהחלט שונה מרוב המין האנושי באופן בו הוא בנוי רגשית ואינטלקטואלית, אבל בהחלט דמות שלא רוצים שיאונה לה כל רע. זו אולי החריגה הגדול היחידה מדמותו של צוקרברג האמיתי.

השחקנים האחרים פחות מוצלחים מאייזנברג כשחקנים נטו, אבל בהחלט מתאימים לדמויות אותם הם מייצגים. אנדרו גארפילד, אותו נכיר בקרוב כספיידרמן, נראה בתפקיד אדוארדו כדבר רחוק למדי מגיבור-על. הוא חסר בטחון, כמעט באובססיה להרגיש מקובל. הוא מסכים לכל בקשה של מארק, גם אם היא נוגדת לחלוטין את שיקול דעתו. אדוארדו הוא אדם טוב, אבל חלש אופי שלא היה מגיע לשום מקום בלי הכוונה צמודה של אנשים כריזמתיים ממנו. ג'סטין טימברלייק מעצבן בתפקיד שון פרקר. הפרצוף הזחוח והליכת הסופרסטאר שבטוח שיכול לעשות כל דבר אם רק ידבר מספיק וישלח מספיק מבטים חתיכים, מעלה לפעמים את הרצון למחוק לו את החיוך באיזו סנוקרת הגונה. טימברלייק בלתי נסבל וזה בדיוק מה שהוא אמור להיות. הוא מתאים לתפקיד שון פרקר כפי שדיוויד פינצ'ר וארון זורקין רואים את הדמות. טיפוס לא אמין ולא יציב שאיכשהו גורם לכולם לסמוך עליו בזכות כמויות עודפות של קסם אישי.

הליהוק המעניין ביותר הוא של ארני האמר, המגלם את התאומים ווינקלווס. שניהם. עבודה מדהימה של אנשי האפקטים מביאה לכך שלא ניתן להבין שמדובר באותו שחקן ולא בתאומים אמיתיים, עד שקוראים את כתוביות הסיום וקולטים שהוא מקבל קרדיט על שתי דמויות. הווינקלווסים לא כתובים כדמויות מעניינות במיוחד, כך שזה לא האמר שעושה את ההבדל. אין שום דרך להבדיל בין התאומים אם הם לא קוראים זה לזה בשמותיהם הפרטיים. היה רק "ווינקלווס" אחד על הסט, אבל ארני האמר צולם בשני התפקידים והודבק מול עצמו בצורה מדהימה. בחלק מהסצנות, בהן נדרשת אינטרקציה פיזית בין התאומים, הודבקו פניו של האמר על גופו של כפיל. כבר ציינתי שדיוויד פינצ'ר יודע לבחור צוות לעניין ואנשי האפקטים אינם מחוץ לרשימה.

"הרשת החברתית" עושה דבר מאוד מסוכן: הוא מספר סיפור אמיתי, על אנשים אמיתיים שלחלקם יש הרבה מאוד כסף אמיתי שיכול לקנות עורכי דין אמיתיים. אין כאן נסיון להשמיץ את צוקרברג או את שאר הדמויות, אלא לעשות להם האנשה מעבר לשמות שמרחפים מעל שמי הפייסבוק. לפני כעשור, יצא סרט טלוויזיה בשם "הפיראטים מעמק הסיליקון" שסיפר על עלייתן של אפל ומיקרוסופט. הסרט התמקד בחייהם האישיים של סטיב ג'ובס, סטיב ווזניאק וביל גייטס לא פחות מהעיסוק בהשגיהם פורצי הדרך. בניגוד למארק צוקרברג, מדובר באנשים שידוע יחסית הרבה על חייהם האישיים ומורדים בסרט מדרגת אלים לרמה של בני אנוש, לטוב ולרע. ב"הרשת החברתית", האתגר גדול יותר מכיוון שצוקרברג האמיתי אמנם נהג לשתף אנשים בפרטיים אינטימיים מחייו דרך בלוג, אבל הוא עצמו אניגמה. קשה לתאר אותו בעזרת שמות תואר ורגשות. אפשר לתאר את המראה שלו ואת אופן הדיבור שלו, אבל הסרט משמר את התחושה שמדובר באדם שרואה עצמו חשוב ונעלה מכל שאר בני האנוש. לא כי הוא אדם רע או אגואיסט, אלא כי הוא מודע ליכולותיו. הסרט מציג דגימה מאדם שמסתיר את רגשותיו, אבל מאפשר לכל אחד עם גישה למחשב להביע את עצמו בפני חבריו בכל דרך שיבחר. אנשים יכולים להחשף בפייסבוק באופן בו לא היו נחשפים אפילו על ספת הפסיכולוג, אבל היוצר של האתר חושף את עצמו רק במידה שמחייבת אותו לענות על שאלות עורכי הדין.

יצאתי מהסרט עם תחושה לא ברורה. מצד אחד, הוא מרתק ומהנה ונשארתי עם טעם של עוד. הסיפור, בלי קשר למידת נכונותו, כתוב ומבויים היטב ויוצר חשק לשיתופי פעולה נוספים בין פינצ'ר וזורקין. מצד שני, הוא קצת מפוספס במישור הרגשי. יש הרבה רגש מצד הדמויות, אבל הוא נעדר מהאווירה שעוטפת אותן. אני מעריך את ההשתדלות לשמור על דמויות אמינות והתרחשויות קרובות למציאות, אבל כמו מארק צוקרברג, גם הסרט לא נחשף עד הסוף. הרגשתי שהוא במרחק סצנה אחת מלהיות לאחד הסרטים החשובים והשלמים שראיתי מעודי. בלי הסצנה האחת הזו, שהייתה נותנת טון יותר ברור לסרט כיצירה, "הרשת החברתית" הוא ממש טוב, אבל לא משנה חיים. בסקאלה של דיוויד פינצ'ר, הוא יותר "זודיאק" מאשר "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב". זאת אומרת שהוא עושה הכל נכון, אבל מותר להתפנק ולהרגיש שפינצ'ר יכול להוסיף עוד טיפה שתמלא את הספל עד סופו מבלי שתכולתו תגלוש אל מחוץ לגבולותיו.