מה שצריך או מה שאני רוצה? מה שחשוב או מה שמתאים? מה שכדאי או מה שיש? מה שאני רוצה או מה שאפשר? ומה אפשר? כמה אפשר? ומתי? כי אם מדובר בפרחים למשל. האם אלו המתאימים לספה הירקרקה שלי או שמא חשוב שהם נשלחו אלי? סתם כך, כדי לשמח, כדי לגרות את החושים ואת הבוקר שפרץ לו סוף סוף אל תוך קורי השינה שלי? ואם העניין בעתיד המעורפל שלי, האם מה שנראה אפשרי הוא כל מה שאני רוצה? או שכדאי לי לרצות את מה שיש, או אולי עדיף לי לרצות את כל אשר אפשרי? ואם בהתמסרות נעסוק. האם אפשר לחשוב עליה במושגים של חשוב או אולי אין צורך לחשוב עליה כי היא פשוט בגדר של יש. האם יש מקום לשאול שאלות שכאלה? איך אפשר לשאול האם "כדאי" להתמסר. או, האם "כדאי" שישלח לי פרח או שיכין לי ארוחת בוקר או שיחבק אותי... האם צריך שיחבק אותי? אולי חשוב? אולי מתאים? בוודאי שאפשר ומתאים שיחבק..אך כמה אפשר? ומתי? טוב, אפשר הרבה, אפשר לא להפסיק ואפשר תמיד. ואולי כל האפשר הזה מקורו בכלל במה שאני רוצה? ואולי האם-אמא של השאלות היא "מה אני רוצה"? מה אני באמת ובתמים רוצה? אולי כדאי לנסות ולצלול לתוך ים הרצונות שלי? לאותו מקום עמוק בו אחוש גם קרקע וגם ים שקוף ורוחש חיים סביבי? לאותו מקום של "גם וגם" למקום בוא אני גם מחוברת וגם מנותקת? כן. אני רוצה להיות כבר בסוף היום, בשעה 20.00 כאשר התכנית שהיה עלי לערוך נמצאת בתוך קובץ שמור ואחרי שקיבלתי עליו את המשוב אותו ייחלתי לי: "זה עובד". רוצה להיות רגע אחרי שראיתי בדימיוני איך זה צריך להתבצע ואחרי שחוויתי בדימיוני את הצלחת הפרוייקט. רוצה להיות אחרי הכל בדרך אליך ורוצה לעשות את הדרך אליך בהרגשה שלווה, בחברת מוסיקה טובה וללא ציפיות של "מה נעשה" ואיך יהיה...רוצה פשוט לרצות להיות כי זה גם צריך לי, גם מתאים לי, כדאי ואפשר ובעיקר כי זה כלל לא נתון לשאלה או לחישוב. רוצה שללא מילים רק תקבל את פני בחיבוק חם ואמיץ ובפנים מאירות אשר יאמרו את כל אשר צריך וחשוב לדעת, פנים של "יש" ושל "עכשיו". רוצה להשאר שם בין זרועותיך העוטפות אותי ורק אותי ומשאירות את התכניות, החישובים, הכדאיות, החובות, השאלות, התשובות, הספקות, העשיה..את כולן מחוץ לדלת אמותיך..ורחוק מאיתנו. רוצה לחבק אותך ולהניח את ראשי על אחת משכמותיך ללטף את פניך האומרות אינטימיות ולהסיר מהן ולו רק לכמה שעות את הדאגה הנצחית שבין עיניך ו/או את השאלה הזהירה שבתוך אישוניך ורוצה שזה ימשך, שלא תזוז, שלא תציע, שלא תשאל ורק תניח לי לממש את החיבוק שעצרתי בתוך הגוף, מול כל העולם כולו ומשך כל היום הארוך הזה (כי הרי לא "מתאים" לחבק סתם כך) כן, אני רוצה לפרק את החיבוק שבי עליך, על כולך. בלי לחשוב האם חשוב, מתאים כדאי או אפשר. רוצה להצמד אליך מהתחלה עד הסוף, לאורך ולרוחב, מעל, מתחת ובתוך ו...לשכוח. את ההצלחות, את הכשלונות, התקוות והאכזבות, את מה שצריך היה ואת כל אשר צריך שיהיה. רוצה לשכוח את שהייתי ואת שרציתי להיות, רוצה להחבא בתוכך, להסניף את החולצה שלך ואת צווארך המציץ החוצה, להרגיש את סנטרך על קודקודי, לשמוע את השקט בקופסת בית החזה שלך, להרגיש בטוחה ולא לרצות יותר מאומה. רוצה לחבק אותך ורוצה להקשיב ולשמוע את קולך כובש את אזני ויוצא אלי בתהודה רכה דרך בית החזה שלך. רוצה לראות את הצחוק המעט נבוך שלך משנה ומיפה את זויות שפתיך, להרגיש את הצחוק הכבוש והכמעט מאושר שלך מרעיד את מעט האויר הכלוא בין גופינו הצמודים כל כך ולא לחשוב יותר לעולם האם אתה כדאי לי, מתאים לי, חשוב לי או צריך לי. ורוצה להיות מסוגלת לחשוב שגם מחר, עוד שבוע או עוד חודש, ארצה לשוב לבין זרועותיך היציבות והדוממות, מידי פעם, כדי לשכוח , להיות ולאסוף כוח לעוד צריך אחד, כדאי שניים, או מתאים שלוש..רוצה להיות מוכנה להפריד בין כל אלה לבין מי שאתה ואיך שאתה, רוצה שתחבק אותי כפי שמחבקים ילדה מפוחדת, נקבה סקסית או גם אשה בשלה ומוצלחת ורוצה שתחבק אותי בעיניים של ילד מתוק וחשוף לרגע אחד ושברגע הבא תהיה לי איש בוגר, בטוח בעצמו ומרגיע. וכנראה שאני רוצה שנהיה ורוצה שתרצה, רוצה שלא תבהל ורוצה לדמיין אותך מחייך למקרא שורות אלו. וכן, רוצה להתעורר כבר כי הבוקר שולח אלי אויר מעקצץ ומקפיץ של סתיו דרך התריסים החצי פתוחים, אור של חיים וחשק אדיר שיש בו הרבה תעלומה . רוצה להתעורר ורוצה להמשיך לחלום. ואתה?מה אתה באמת רוצה? |