הייתי אמש בקונצרט בחיפה.
ההרצאה (או הרצאות) של יואל גרינברג, בהשתתפות שלוש הנגניות, היתה כרגיל רהוטה, מעניינת, מאלפת ומהנה. יש מרצים פופולריים למוזיקה שאני לפעמים בודק בבית דברים שנאמרו ולא נראו לי ולפעמים מוצא שגיאות. את יואל לא צריך לבדוק. ההקדמות שלו הפעם היו מלוות בקטעי מכתבים של פאני ופליקס אחד לשני. הקשר האמיץ ביניהם מדהים, כאילו שני חלקים של יישות אחת, מין סימביוזה שכזו.
הנגינה, שוב כרגיל, יפה ורהוטה והקהל נהנה מאד.
מילה על אופוס 80: האלגנטיות והחן הטבעיים של מנדלסון גוברים על זעקות השבר והאבל על מותה הפתאומי של פאני.
האוזן המודרנית שלנו, המורגלת בהקצנות הרומנטיות, לא תמיד תזהה את האבל הכבד ביצירה זו שמקומה עדיין בשלהי הקלאסיקה והצער, למרות "הזעקות" עדיין באנדרסטייטמנט.

ובקיצור - מי שעדיין לא היה באחד הקונצרטים המוסברים ייטיב לעשות לתת להם שאנס.
יבוא בגלל הסקרנות ויישאר בגלל ההנאה.