הוא שכב שם. האף שלו היה מלוכלך בחול וקרוב מדי לאדמה. כולו צהוב וחיוור. מונח בתנוחה שאינה אומרת ספק. מסביבו רק חול אדמדם וכמה אבנים קטנות של חצץ.

אני נוסע באוטו, מביט בו מהחלון, הבנות מאחור מקשקשות להן. אני לא יכול לשתוק, משהו בי זועק ומתכווץ מכאב עמום.

"איזה מסכן" אני אומר, "זרקו אותו שם."  הקטנה שותקת, אני יודע שהיא מתבוננת דרך החלון ומרגישה בדיוק כמוני. לא חושפת רגשות. אם רק הייתי מביט בדיוק במראה הייתי רואה את העיניים שלה מדברות והפה הקטן הזה שותק.

הגדולה, לא נותנת לרגשות לחפור אצלה יותר מדי, ישר אומרת, "אז מה. זה רק דובי ישן" ונמנעת מהלביט בי במראה. מנסה להעביר את נושא השיחה.

כן, זה רק דובי אני חושב לעצמי. ונזכר בדובי הראשון שלי. איפה הוא היום. איך זה שאנשים זורקים את הדובי שלהם ככה באמצע המגרש הריק.

ואז אני מבין. דובי זה עניין יחסי.

גם אהבה.