זה בדיוק מה ששאלה אמא אותה אני פוגשת כמדי בוקר בגן היישוב.

לא זיהתה אותי.

שבתי אל עצמי ממרחק חמש שנים: חזרתי לאדום אדום שלי, הרבצתי פוני קל ו...הגעתי בלי הסמרטוטים, פשוט כי מהגן יצאתי לפגישה.

לא, היא באמת לא זיהתה אותי.

ואז הבנתי את עומק השינוי שמתחיל להיווצר, זה לא שינוי נוסח אשת מומנטום או שומרי משקל, זהו שינוי תודעתי, רוחני, אימוני, אני קוראת לו אימון "הנני כאן".

לא עוד הצטנעות של רפתנית קיבוצית בוגרת תנועת הנוער העובד והלומד סניף קרית חיים המיתולוגי, אלא נוכחות מסיבית חסרת בושה, מלאכותית משהו, כי זה עדיין לא בא לי בקלות, כל החיים נחבאתי אל הכלים, אבל לא עוד כלים ולא עוד מחבואים.

לא בושה להגיד: "מגיע לי" בעיקר לנוכח העובדה שכשאני אומרת שנקרעתי בשביל זה, אני לא מכוונת רק לתפרי לידות קיסריות ואחרות.

לא בושה לומר: "אני טובה" בעיקר אם בשתי ידיי הגעתי לזה ומעולם לא התפנקתי עם כפית זהב בפי...בכלל מסתבר שאני אפילו אלרגית לזהב....ועד זמן לא רב גם לכסף הייתי (בעיקר לזה ששולם לי בעבור שירותים שנתתי מלא החופן).

לא עוד!

אני כאן, עם אדום בוהק בשיער ולהבה לא פחות בוערת בלב ואט אט חוזרת אלי ממעמקים, העבודה עוד רבה, אבל היא החלה וכמו שאני אומרת כבוגרת חיל האויר: גם מטוס סילון חייב הרצת מנועים אז התחלתי להריץ אותם ונראה מי יוכל לעצור את השצף הזה, כי ממטוס סילון יוצאים רק עם כסא מפלט ואני לא מתכוונת לצנוח בקרוב.