מלחמת ששת הימים תפסה אותנו בלי מקלטים. אחי הגדול, יחד עם יתר נערי השכונה, התגייסו לחפירת שוחות וכיסויים בשקי חול, בחצר שליד המשעול. רק לאחר המלחמה החליט מי שהחליט שצריך מקלטים, והם חפרו את המקלט הגדול, שהפך להיות מגרש המשחקים שלנו. את כל חומר החפירה הם ערמו על מגרש החנייה שליד בית הספר, בערימה ענקית שמייד הפכה לאוצר עבורנו. היינו מטפסים עליה, מתגלגלים ממנה בשאגות חדווה, וחוזרים הביתה עם כמויות של חול ואבנים קטנות בנעליים.
השוחות הישנות נותרו שכוחות בחצר. כולם התעלמו מקיומן, מלבדנו - משה, ושאול ואני, שכונינו בפי כולם "המדענים", מאחר ועסקנו כל הזמן בניסויים בבעלי חיים, בצמחים, בתופעות טבע, בבניית רקטות מאולתרות ומסוכנות, ביצירת הר געש מתפוצץ, ועוד אי אלו מעשים מסוכנים ממין זה. באותו חורף גשום בין שתי המלחמות ביצענו שלושתנו את הניסוי הגדול מכולם. בהשראת סכר אסואן, בנינו מערכת סכרים מבוץ, שגרמה להטיית מי הגשמים מן החצר ומחצרות סמוכות, אל תוך מערכת השוחות הנשכחות.
ביום שישי בלילה נפתחו ארובות השמיים, גשמי זעף הציפו את השכונה. היה ברור שכולנו נשכים קום על מנת לבדוק אם "אגם נאצר" שלנו התהווה במעלה מערכת הסכרים. ואכן, באתר נוצרה שלולית ענקית, עכורה , שעלתה על גדותיה והציפה את מערכת השוחות הישנות, עד לתקרת הפח הגלי שלהן, המכוסה שקי חול.
אבל חבורת המדענים הצעירים, שטרם התוודעו אל תורת הכאוס, לא יכלה לצפות את תוצאותיו האקולוגיות של הפרויקט הגרנדיוזי. באותו יום נפוצו בשכונה אלפי עכברים גדולים שנמלטו מתוך התעלות המוצפות, ויצאו להתייבש בחדרי המדרגות, בין פחי הזבל ובמרפסת של תהילה, שזעקותיה נשמעו למרחוק כל הערב.
למחרת פשטו מדבירים על השכונה, ופיזרו רעל ומלכודות במקומות המוכים. תהילה הסתובבה אומללה בשכונה, לנוכח הגופות שהיו פזורות בכל מקום. אבל אומלל אף יותר היה בעלה, שהוצב בערב כזקיף על המרפסת, כנגד חדירה פוטנציאלית של עכבר שאולי שרד את התופת.
מצפוני עדיין מציק לי, אף כי עד היום אינני יודע אם זו היתה הסיבה, או שאולי היה זה בשל גילוי מאהבה הצעיר של תהילה. למחרת בבוקר, נצפה הבעל גורר שתי מזוודות גדולות, נשרך אל תחנת האוטובוס הסמוכה, ומאז לא ראינו אותו יותר. |
