חורים בבלוז
 יצא לי סוף סוף לצפות בסדרה 'מוסיקה אמריקאית' שבהנחיית מורגן פרימן. מדובר בעצם על המוסיקה השחורה בארה"ב, ובעיקר בשלוחותיה המרכזיות- בלוז, ג'ז וסול, תוך אזכור מקורות כגון גוספל, ריתם אנ' בלוז ועוד. הסדרה כוללת 6 פרקים ומקדישה שניים מהם לכל אחד מהז'אנרים הנ"ל.
מה אגיד לכם? אכזבה . כל כך הרבה חורים לא ראיתי כבר זמן רב. נוצר בי הרושם שדיברו שם והציגו רק דברים שחומריהם המצולמים נמצאים בידם. כאילו, "יש לנו כאן כמה חומרים מצולמים, למה שלא נעשה סדרה? ". (לא יודע, אולי עניין של זכויות יוצרים, אבל מה זה פאקן עניינינו?) .
לאחר מילים ספורות ודלות יחסית בהצגת נושא מסוים, מראים לך קטע ארוך, ובחלק מהמקרים גם משעמם, של אחד מהנידחים/ות של הז'אנר המדובר, בהופעה עכשווית, בה, לעיתים, בגרותו של האומן, מביישת את תקופותיו הטובות. איפה קטעים ארכיוניים של אמנים מרכזיים, כפי שהיית מצפה שיהיו בסדרה המתיימרת לסקר תולדותיו של ז'אנר מוסיקלי. משהו שייתן לחוש קצת יותר מהאווירה האותנטית של התקופות השונות? יוק. אולי איזה הבלחה קצרה פה ושם ותו לא. השיא היה בפרק הראשון על סול, כשמרבית האומנים החשובים כלל לא הוזכרו בו, אבל אחד הנידחים שבסצנה (לפחות לטעמי) , סלומון ברק, קיבל זמן מסך, להופעה המטופשת שלו, של כמעט רבע שעה. גיב מי א ברייק.
כנ"ל היו המון חורים בבלוז, גם שם אומנים מרכזיים ומשפיעים בו לא זכו למקום המתאים, אם בכלל.
פרקים מלאים יותר יחסית ברצף אזכור סגנונות ואומנים (אמנם די בריפלי), היו בז'אנר הג'אז. אך גם שם, כמעט ללא קטעי הופעה אותנטיים ,אלא הופעות עכשוויות, עם זאת, רובן טובות (למשל זו של וויין שורטר הנהדר , או היצירה המיוחדת שכתב ומבצע יחד עם תזמורתו ווינטון מרסליס).
איני טוען שלא היו כלל קטעים טובים (כפי שיובא גם כאן בהמשך) , אבל הם היו מעטים וללא כל פרופורציה למה שלדעתי צריך היה להיות.
מורגן פרימן מצוין כתמיד, ומסתבר שיש לו גם קול לא רע (כנראה שבכל אפריקן אמריקן מסתתר זמר/רקדן/מוסיקאי פוטנציאלי... ).
רגעי נחת מסוימים היו לי בפרק השני על הסול (בעיקר בסעיף 2 שלו), כשהזכירו שם את שני הזרמים המרכזיים, לדבריהם, באותה עת, בסגנון: 1. מוטאון פופי בייבי (לא מזלזל, הוציאו יופי של דברים, אך לטעמי הרבה כאלו שפזלו מאוד לצ'ארטס ובין היתר לטעמם של הלבנים. לא רוצה להיכנס כאן ליתר פירוט, אבל לברי גורדי, מייסד מוטאון, הייתה בהחלט תרומה משמעותית למוסיקה השחורה ושילובה בתרבות המוסיקלית הפופולארית הכלל אמריקאית). אפרופו מוטאון, יצא עכשיו אלבום חדש של פיל קולינס, שכולו קאברים למוטאון, שמעתי כמה, לא רע, הייתי נוסע איתו בכיף ברכב.
2. והמקור השני, מה שאני קורא לו the heart, hard core ,and real groove של הסול, הסאונד שבא מהסול הדרומי- ממפיס ( סטאקס, וולט וכדו' ) ועוד. היו גם כמובן זרמים ממקומות נוספים, ניו יורק , שיקגו, פילדלפיה ועוד.
כשדיברו על בוקר טי וה-אם ג'יס, ההרכב הכלי שליווה את מרבית אמני הסול בממפיס, הביאו קטע מהופעה די עכשווית, בה הם מבצעים את green onions הקלאסי (כאן בקליפ ביצוע ישן יותר) . בנוסף לבוקר טי, משתתפים שם חברים נוספים מההרכב, כמו הגיטריסט המצוין סטיב קרופר והבסיסט דונאלד דאק דן, אותם גם ראינו בסרט 'בלוז ברודרז'.
כמו כן הוזכרו בז'אנר, אם כי כמעט ללא דוגמיות, אוטיס רדינג, סם ודייב, קרלה תומאס, דיוויד פורטר, ווילסון פיקט, וגם אריתה ,ג'מס בראון, קרטיס מייפלד, מרווין גיי, ריי צ'ארלס ועוד. וגם, אייזק הייס (הטבח השחור בסאות פארק (-: ) , נציג נוסף של הממפיס סאונד (שעל פי הסיפור לא ידע כלל לנגן ובעצם 'התגנב' לשם ) , עם הופעה נהדרת שלהם בביצוע שיר הנושא מ'שאפט' (שבמובן מסוים גובל כבר בזרמים אחרים של המוסיקה השחורה) , יחד עם הגיטריסט סקיפ פיטס, שעושה שם את הסאונד המיוחד שפותח ומלווה את הקטע . שני הקטעים הנ"ל המחישו לי שלא אצל כל האומנים בגרותם מביישת...
אבל גם כאן היה חסר לי קצת 'הדקדוק הפנימי', ומעט יותר פירוט למה שנקרא southern soul או deep soul , שממפיס היא רק אחד מהמייצגים (אם כי המשמעותיים ) שלו, ופגם גם חוסר האזכור לחלק לא קטן של האומנים שייצגו אותו.
היה גם קטע מיוחד של הרכב נשי הנקרא Sweet Honey in the Rock .
בנוסף הוזכרו, מאוד בחטף (אבל כאן זה לא התיימר ליותר), המשכי המוסיקה השחורה, פאנק, דיסקו, היפ הופ, ניאו סול וכדו'.
הסדרה הסתיימה באופן סמלי בביצוע של הזמרת לילה ג'מס לשיר הדי פיונירי לשעתו, בהקשר למצבם של השחורים בארה"ב, שבמקור נכתב והושר על ידי סם קוק, מי שנחשב לאחד מאבותיהם הרוחניים/מוסיקליים של אוטיס רדינג ואומני סול רבים שבאו אחריו, והלך לעולמו בגיל צעיר יחסית (נורה בתקרית מטופשת) . לסיכום, מעט דברים משובחים, אך המון, המון חורים. (לטיעון אפשרי של מגבלת זמן/מקום, ראה הערתי לקטעים המוסיקליים הארוכים, ובחלקם הלא חשובים, שהובאו שם ). חבל. עם זאת , ממליץ בהחלט לראות.
|
