בערב יום הכיפורים השנה כתבתי כאן (ראו קישור במילה -כאן) על המילגה שקיבלתי מביה"ס, בהיותי סטודנטית, על שמו של בוגר ביה"ס , משה אסטרייכר ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. סיפרתי כיצד כעבור 30 שנה כמעט צפה מול עיני הסיטואציה כולה. ובעיקר ,שאלת התודה...היתה או לא היתה ... :-)

גם במחשבותי הרחוקות ביותר לא יכולתי להאמין כי ימים לאחר מכן יגיעו דברי אל כיתת סטודנטים

אמריקאים, שישראל והיהדות רחוקים מהם, כמסמך בעל ערך רגשי משפחתי .

חיפשתי את בני המשפחה - אך לשווא, מה שגרם לי למועקה מסויימת.

הפוסט שהעליתי הביא לתגובות רבות. לוחמים של שנת 73,

אב שכול שדבריו ריגשו אותי במיוחד, בני משפחה וקוראים שהמילים נגעו אל ליבם.

אבל- אף לא אחת מהן  כיוונה אל בני המשפחה .

מירי, חברתי הותיקה, כתבה לי במייל הפרטי:

"הוא היה ידיד שלי. גם מחזר.  ופעם אחת אפילו הלך ברגל מרחק רב וגדול עד למחנה הצבאי בו שירתתי, ורק כדי לפגוש אותי . כמה עצוב". 

 מירי, בלונדינית עם אופי של צעירה לנצח, היתה מן הסתם החיילת הכי "שווה" שם,  אולם, היא לא ידעה דבר מעבר לזה.

 כעבור כשבועיים,  ב-3 בלילה מצאתי בתגובות לפוסט את המילים הבאות  של גיורא לוין:    

טלפונית, סיפר לי, על הקשר המיוחד שהיה ביניהם עד לרגע האחרון בחייו, כמעט, ועל נסיבות נפילתו.  וכן, מדי שנה, בקירבת יום הזיכרון, הוא מחפש בגוגל משהו על החבר שלו, כאילו שיש סיכוי שפתאום יהיו חדשות משם. אבל, החיים מלאי הפתעות... 

ממש באותן דקות, מבלי לדעת שבתגובות בפוסט ממתין לי קצה חוט, שוחחתי בפייסבוק עם מכר  נעורים ותיק, חיפאי, שניסה לסייע באיתור פרטים. שנינו נזכרנו בחנות בגדי הנשים של אמו של הטייס שנפל, בהדר הכרמל, שהפכה ברבות הימים לחנות אופטיקה.

השיחה עם גיורא לוין גרמה לי לקחת את הדברים עוד כמה צעדים קדימה.

 שרשרת של שיחות טלפון נוספות, חיבור של חולית מידע אחת לשניה, הביאו אותי אל קו הסיום.

באותו יום, כבר היו בידי מספר הטלפון והמייל של ישראל אסטרייכר, אחיו של משה אסטרייכר ז"ל, המתגורר בארה"ב עם בני משפחתו, מזה שנים אחדות.

אני מודה, שביד די רועדת ובטן די כואבת, כתבתי אליו כמה שורות. לא העזתי להתקשר .

לא יודעת מי נמצא מן העבר השני, ואילו כוחות נפש ידרשו ממנו המילים הכתובות של אשה אלמונית המגיחה אל חייהם פתאום, ללא הודעה מוקדמת, ונוגעת בכאב תמידי שנמשך כל החיים, בעוצמות שונות, ולא מרפה, גם אם החיים עצמם מזמנים שמחות וימי חסד. הוא שם.

אחרי הכל, למרות תחושת הכבוד למעשה הגבורה של בן המשפחה , זו עלולה להיות גם חוויה מטלטלת המפרה את הסטטוס קוו העדין בו מצא את מקומו האובדן הזה, ברבות השנים.

התגובה לא איחרה להגיע :

הפתעה מהולה בעצב רב ליוו אותי כל היום.
כתבתך מאוד מאוד ריגשה אותי.

מעולם לא קיבלתי שום תגובה מאחד ממקבלי המילגות על שם אחי משה.

לא יאומן, חשבתי לעצמי. איך זה קורה. איך יכול להיות ששנה אחרי שנה הורים מעניקים מילגה על שם בנם, ואיש מעולם איננו מעריך את המחווה הזו שנועדה לשמור ,בין היתר על קצה חוט של חיים, הקשורים בשמו של בנם. ואת הסיפור הזה שמעתי מאח שכול נוסף, שהגיב לפוסט שלי ותיאר תופעה דומה למדי: מאז מלחמת יום הכיפורים, בה נפל אחיו, משפחתו מעניקה מילגה מדי שנה, ורק 4 ממקבלי המילגות יצרו עימם קשר. מדהים.

יום לאחר מכן , מצאתי תגובה נוספת בפוסט הקודם, מחברת משפחה:

בטלפון סיפרה לי כי הפוסט עבר בתפוצה לחברים, בני משפחה ומכרים - בנימה של הפתעה והתרגשות. השיחה הנעימה והמרגשת עם מיכל הזכירה לי שוב שרק אצל ישראלים, שני אנשים זרים מדברים אחרי דקה וחצי בפתיחות רבה כזו על עניינים אישיים כל כך. לפעמים זה ממש נורא בעיני, אבל הפעם היה לזה ערך מיוחד,עדין ורגיש מאד.

תגובה אחרת לפוסט הכאיבה לי במיוחד :

אייל הדר-ליבני, צעיר חיפאי בן 30 כתב לי, שבעצם הוא לא יודע הרבה על מלחמת יום הכיפורים.

"אני מודה שכל מה ששמעתי על מלחמת יום כיפור כבן למי שלמדו באותם מחזורים בריאלי היה על 'המחזור שנמחק'. אני חושב שיש הדרה של מלחמת יום כיפור מהשיח הציבורי. אני מודה, מלבד קוים כלליים ביותר, אני לא יודע עליה כמעט כלום. אולי היה יותר מדי עיסוק סביב נושאי המודיעין ולא מספיק בגבורה של המלחמה ההיא. בבתי הספר אולי מלמדים תולדות עם ישראל, אבל אני חושב שלא מלמדים את תולדות מלחמות ישראל וחבל. אני בטוח שאני מייצג את רוב בני גילי שפשוט לא יודעים כלום על הנושא הזה, מלבד מי שיש לו קשר אישי או משפחתי".

לפני שבועיים, בערב שבת, התקשר אלי ישראל אסטרייכר, החי בארה"ב עם רעייתו ושני בניו.  

התרגשתי מאד, לא ידעתי איך  תהיה השיחה. יותר מדי מטענים רגשיים, גם עבורי, בעיקר עבורם.

הוא סיפר על התרגשות גדולה והפתעה.

לא, הוא לא כועס על מי שאיננו מתקשר לומר  תודה. כל אחד טרוד בחייו הוא, והולך לדרכו.

אבל, עדיין העובדה כי מעולם איש לא התקשר לומר תודה - היתה עיקרו של   המשפט  שכתב לי במייל הקצר ששלח, בתגובה לפוסט שלי.

משהו בלב רוצה לקוות שיזכרו. שישאו את השם הלאה, במקום הילדים שלא נולדו,

במקום החברים,שמתפזרים במשך השנים, איש איש לחייו. כי אלה הם החיים.

משם, בשיחה טלפונית בין שני אנשים שמעולם לא הכירו ולא שוחחו, ורק אפיזודה מקרית ולא לגמרי שגרתית,הייתי אומרת, חיברה ביניהם, סיפר לי על החיים שם, כשהאח הצעיר ממשיך להיות חלק מהיום יום. "קירות חדר העבודה שלי", כך סיפר, "מביאים אלי את פניו של אחי מדי יום".

משה אסטרייכר ז"ל, נפל בשמי פורט סעיד. לדברי אחיו, נלקח בשבי על ידי המצרים, כשהוא פצוע,  ונרצח על ידם בכלא. גופתו הוחזרה לישראלי במסגרת  הסכם הפסקת אש עם מצרים בק"מ ה-101 בינואר 1974, שעליו חתמו, בשם ישראל - הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, ובשם מצרים, רמטכ"ל צבא מצרים, הגנרל עבד אל-ע'אני גמאסי.

קשה כל כך לחיות עם ההגדרה של "נעדר" אבל הגופה המוחזרת בארון איננה משיבה את נפשו של הבן והאח לחיים שיכלו להגיע רחוק.

37 שנים אחרי, מישהי אלמונית, כמעט משום מקום, מעלה את זכרו בכתובים, ברשת חברתית מוכרת בישראל. פלאי הטכנולוגיה, לטוב ולרע.

מי היה חושב פעם על חיבורים כאלה החודרים לקרביים של הנשמה, ממרחק עשרות שנים, והכל באמצעות טכנולוגיה קרה, "יבשה", חסרת רגשות, המחברת כבלים מתכתיים, ופיתוחים ממוחשבים,  והופכת אותם בשניות מעטות, לאנושיים, נוגעים בנקודות הרגישות ביותר של ליבנו.  

ומשהו לסיום:

"בני הבכור , בן ה-20 לומד בקולג' מקומי", סיפר לי .

בדיוק בשבוע  בו נכתבו הדברים  אודות הדוד שלא הכיר, למדו בכיתה על יהדות.

והוא - הסטודנט  היהודי היחיד בכיתה .

"הוא הביא את מה שכתבת לכיתה, והקריא  לחבריו המופתעים ולמורה הנדהמת".

מה חשבו שם האמריקאים הצעירים, שלא חיים את עוצמת חווית השכול והמלחמה בהוויה הישראלית?

אבל, אני בטוחה שזה היה שיעור מסוג אחר .

עמדתי מתחת לבית עוד שעה ארוכה, 

מקשיבה לדברים. מהורהרת. מצומררת לגמרי,

מהסיטואציה של סגירת הקצוות.

 גם כמה דמעות וסערת רגשות פנימית.

זו היתה הדרך היחידה  שיכולתי להודות להם.

אבל, עם הערך המוסף הזה עבור דור ההמשך, 

באמת סגרתי מעגל.