0

2 תגובות   יום שבת, 30/10/10, 01:08

.

 

  האצבע המחזיקה שלי צהובה. וזה היה בוודאי מגעיל אותה, את זו שאיננה איתי. אני מעשן טבק טרי, מגלגל אותו, התרגלתי לזה מאז שעלו מחירי הסיגריות. "כאשר אתה מעשן את זה, אתה לא מרגיש שאתה מרעיל את עצמך", היא אמרה על הסיגריות המגולגלות שלי. אל חשש, הן עדיין מרעילות. זאת הסיבה שהן קיימות, אתה רוצה להרעיל את עצמך מצער העולם שאתה חי בו, אך מבלי שתמות באותו הרגע. אז אתה בוחר במוות המתמשך, האיטי, כמו להזכיר לעצמך שעדיין אתה חפץ לחיות במובן מסוים, ובמובן אחר כמה החיים הפכו להיות ריקים, כך שאם ברגע מסוים תתגלה ההודעה, ויש לך סרטן, כמו שד שצמח מתוכך, לא תבכה מצער. אני מדמיין אותה יושבת ליד מיטתי ומצטערת על רגעים אבודים, ואז הדמיון המר הזה מכה בי, לא כמילוי משאלה אלא כסיוט. הצמח הזה, הטבק, כבר זמן רב עובר בידיים של התעשייה, של החברה האנושית, איננו כבר יכולים להסתפק באמירה הקלושה שהמוות שלנו בא מידי הטבע. כך גם האהבה, איננה יכולה להסתפק באמירה הקלושה שמותה היה טבעי. אין כבר שום דבר טבעי באדם שהבדידות והכאב הקשיחו אותו, את ליבו, עד כדי אדישות למוות או לכאב פיזי, ושהמילה הנוראה "סרטן", לא מעוררת בו דבר. ועכשיו, זה זמן להדליק אחת, ולשתות תה עם אלכוהול.

.

 

דרג את התוכן: