בצהרי יום שלישי בשבוע שעבר, עמדנו לתומנו, שחר ואני, במרפסת המשרד שלנו, בקומה השלישית, מעשנים סיגריה ומביטים למטה, לרחוב שמתחתנו. לאט לאט התקדמה לאורכו אשה אחת שכבר מרחוק נראתה גמורה לגמרי. היא היתה כבת ארבעים, מוצאה ככל הנראה מחבר העמים, לבושה גופייה שחורה חשופת כתפיים וחצאית שחורה קצרצרה. שיער קצר, תיק עור חום גדול ומרופט על כתף ימין. היא הלכה לאט, מרקדת מעט, פנים סמוקות. השמש היתה כל כך חזקה, שאפשר ממש היה לראות אדי אלכוהול עולים ממנה.

כשהיתה ממש מתחתנו, היא נעצרה באמצע המדרכה. הניחה את התיק על הארץ, הרימה מעט את החצאית, הפשילה זוג תחתונים שחורים עד הקרסוליים, וכרעה כמו בדואי באמצע המדבר. תוך שניות אחדות נקווה שובל של שתן בחריצים שבין הלבנים המשתלבות של אקרשטיין המרצפות את הרחוב, מפלס את דרכו במורד הרחוב. כשסיימה הזדקפה, הכניסה את יד ימין בין הרגליים, ניגבה את הטיפות האחרונות בכף היד, אחר כך ניגבה את היד בגופיה, משכה תחתוניה בחזרה למעלה, הרימה את התיק, יישרה את החצאית - והמשיכה בדרכה.

---

אני הולך לנוח קצת.