כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    ילדה, איפה השכל שלך?

    3 תגובות   יום שבת, 30/10/10, 03:13

     

     

    ''

     

     

    כשהייתי ילדה, והייתי עושה דברים מטופשים, כדרכם של ילדים, היתה לי ולאבא שלי רוטינה קבועה שהיתה מצחיקה רק אותנו. ""ילדה, איפה השכל שלך", הוא היה שואל אותי, ואני הייתי עונה לו, "הלך לשחק בארגז חול", ושנינו היינו נקרעים מצחוק.

     

    ידענו זמנים יפים בארגז החול הזה, שעות אחה"צ נטולות דאגות כשעוד היינו בגיל חד ספרתי, רכיבות פרועות על אופניים בשכונה הסתיימו בו, וכמובן היה את הערב הבלתי נשכח ההוא כשאני ואחי צבענו איש את פרצוף אחותו בשחור באמצעות פחם מסריח שנשאר ממדורת ל"ג בעומר שהיתה שם. אני די בטוחה שאם אטריח את עצמי אל ארגז החול הישן, אמצא את השכל שלי מתרוצץ,  רודף אחרי הזנב של עצמו ועושה חיים משוגעים. לא הייתי שמה את חסכונות חיי על זה שהוא שם, אבל מה שבטוח, כאן הוא לא. איפה השכל שלך, ילדה?

     

    כשלב ושכל נפגשים, על פי רוב הלב תמיד ינצח. הוא יודע לצעוק יותר חזק, הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, הוא יודע לפתות, ויותר מכל, הוא יודע בדיוק איפה נמצא כפתור הטרן-אוף של השכל. ובשניה שהוא מגיע לשם ולוחץ עליו, זהו, נגמר. סוף המשחק. כאשר אבדנו, אבדנו.

     

    בזמן שהשכל שלך משחק בארגז חול רפאים שכבר מזמן לא קיים, את מתפנה לעשות שטויות לא ברורות, לא יעילות, לא הגיוניות בעליל. את נותנת לעצמך להאמין להבטחות שניתנו ללא מילים, לטבוע במבטים שלא רואים אותך באמת, להתפתות ללחישתה של התקווה הבת זונה שאף פעם, אף פעם לא הופכת למציאות. ואין לך על מי להלין אלא על עצמך בלבד, הרי אף אחד לא כיוון לך אקדח לראש ואמר לך תשארי או שאני יורה. או שזה לא היה בדיוק אקדח, ולא ממש לראש שלך הוא היה מכוון, בנות, אתן מבינות למה אני מתכוונת, נכון?

     

    אבל אחרי איזה זמן, גם הלב מתעייף. כבר אין לו כוח, לשלוט זה מתיש, ואין לו עצבים לאחריות הזו. גם הוא רוצה קצת ללכת לשחק בארגז חול, ולא מעניין אותו אם יהיו שם הילדים הגדולים של השכונה, וירביצו לו. הוא כבר יודע דבר או שניים על מכות, אחרי כל מה שהוא חטף. קטן עליו.

     

    אז הוא מסתלק מהמקום הזה שלא עושה לו טוב, לא מסתכל אחורה, וקופץ לארגז החול. כשהשכל מבחין בו, הוא לא מופתע במיוחד, ושולח אליו חצי חיוך: עכשיו באים?

     

    עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, עונה לו הלב. ועכשיו זוז, חבר. שיחקת מספיק. תן למי שלא היה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/10/10 10:16:

      "בנות, אתן מבינות למה אני מתכוונת, נכון?"

      פיבס, יש פה גם בנים... לפחות אחד.. אני חושב..

      וגם בנים מאבדים את השכל כשאיזה חור שחור שואב אותנו בכח כבידה אין סופי

      לתוכו ומפרק אותנו לאטומים ולחלקיקים ת אטומיים ואין אין אין סיכוי לברוח ממנו...

      בסוף יוצאים מהצד השני שלו ולא מבינים מה היה שם בכלל.

      ''

        30/10/10 09:59:
      לא יכולה לדמיין חיים בלי לב
      לא יכולה לדמיין חיים בלי שכל
      אז מדי פעם אני מרשה לאחד מהם להשתלט, ואח"כ מגיע תורו של השני.
      אלו הם החיים.
        30/10/10 08:59:

      יש נקודת מפגש ללב ולשכל (והיא לא בארגז החול).  

      הבינה. תוצר נפלא של בגרות והבנה ורגישות לעצמך ולסביבה.
      במקום ליצור חיץ בין השכל ללב, נסי למצוא את איזור החפיפה ביניהם.

      מה הטעם להתכחש ללב? מה ההגיון לא להקשיב לשכל?

      שניהם את. שניהם שלך.

      הבינה שבך מאפשרת את האיזון בין שני האיברים.

      וזה עובד. נשבעת!
      (וחוץ מזה, את כותבת נהדר!)
      *

       

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין