הוא מזכיר לי אותי בגולה. לא רק אותי אלא את כל היהודים שמסביבי בגולה. הגולה שלי הייתה בולגריה בימי מלחמת העולם. הייתי ילד וכבר ידעתי לחשוב ולהתנהג כסייד קשוע בסיפוריו. כי סייד קשוע הוא ערבי בגולה שלו - ישראל, כפי שהייתי אני, יהודי בגולה שלי בולגריה.

הוא מזכיר לי כיצד יהודים אמיצים העזו להוריד את הטלאי הצהוב מדש בגדם כדי להיכנס למקלט הציבורי בעת הפצצה, שם היה אסור ליהודים להיכנס. אלה שלא היו מספיק אמיצים רצו אל הגבעות הקרובות, ענודי טלאי צהוב כחוק, כדי להסתתר בין השיחים או מאחורי גזעים עבותים של העצים שהיו למרגלות ההר הקרוב. 

הוא מזכיר לי את היהודים, לפני שחייבו אותנו לענוד טלאי צהוב, שעשו כל מה שביכולתם כדי שזהותם הלאומית לא תתגלה בפרהסיה. לעתים קרובות - עד כדי גיחוך. 

הוא מזכיר לי את הורי וקרובי משפחה שדברו בלחש על עלבונות שספגו בעבודה וברחוב, כאשר הסביבה - בחוש מופלא - גלתה שהם יהודים; על אכזבות בגימנסיה ובאוניברסיטה על רקע יהדותם; על מאמרים ופיליטונים שמלאו את העיתונים בלעג ובזלזול ביהודים. על כל אלה דברו המבוגרים בבית בלחש בארוחות הערב אחרי יום עמל. ארוחות ערב בהן בלענו את האוכל יחד עם העלבונות שנתנו לו טעם מר. 

עכל כן, כשאני קורא את סייד קשוע גרוני נחנק מחמלה ואמפתיה. זה מה שקרה לי גם היום כשקראתי איך שמח סייד קשוע כששמע שרוצח רבין הוא יהודי ולא ערבי.

וכיהודי שגדל בגלות, כמו שסייד גדל בישראל העוינת לו, פיתחתי - כמוהו יש לומר - שיטה כיצד להיפטר מהמחנק בגרון בתום קריאת סיפוריו. אני חושב על מעלליהם של עזמי בשארה וחנין זועבי. מספיקות לי מספר דקות כדי להחלים מהמחנק בגרון.