טוב, אז במשך כל השבוע אני מקבלת טלפונים נחמדים מהבחור.

יום אחרי הדייט הוא התקשר להגיד לי שהיה לו כיף ואם אני רוצה להפגש בסופש. אחרי זה הוא קבע איתי ליום חמישי. בשיא חוצפתי עוד דחיתי ליום שישי רק בגלל שהייתה איזה מסיבה שרציתי ללכת אליה ביום חמישי, ועוד איחרתי לו לדייט בשישי באיזה חצי שעה. ופתאום גם שמתי לב, שאפילו לא התקשרתי אליו פעם אחת מאז שהתחלנו לצאת. הטלפון היחידי שעשיתי לו היה הטלפון של לדחות את הדייט מיום חמישי לשישי, וגם אותו עשיתי רק ביום חמישי אחה"צ, אחרי שהוא שלח הודעה.

אפילו פעם אחת השבוע לא עלה לי הצורך לדבר איתו או להרים לו טלפון.

בכל מקרה, החלטתי שאני יוצאת לדייט הזה כדי באמת לתת לזה צ'אנס אחד אמיתי. היה דווקא נורא נחמד, הלכנו לשחק סנוקר ואפילו הייתי לא רעה ואחרי זה הלכנו לשבת על בירה.

השיחה שהייתה לנו רק גרמה לי להבין כמה אנחנו לא מתאימים, או לפחות לא עכשיו.

שמתי לב שחלק כל כך גדול ממני לא יוצא בשיחות איתו. שהוא מגיב לכל מה שאני אומרת ב"כן, אה" "אה, באמת" וזה כאילו עוצר אותי מלדבר כי אני מרגישה שהתגובות שלו הן תמיד אותו דבר.

כבר דייט שני ואפילו לא סיפרתי לו על הבלוג. או על הסרט שעשיתי. או על העבודה. שהוא לא באמת יכול או מסגול או מנסה להכיר אותי ככה. והאמת, שגם הסיפורים שלו לא יותר מדי משתנים. די חוזרים על עצמם. 

לעומת זאת, הוא היה מאוד מתוק וחמוד ומעוניין, וראיתי שהוא נמשך ומלטף אותי כל הזמן ומנשק אותי כל הזמן. ואני בתוך הנשיקות האלה שם פיזית, אבל לא מרגישה כלום. אפילו קצת בא לי שהן יפסקו. הוא ישב וסיפר לי כמה שכל החברים שלו כבר מאורסים או נשואים או עם חברות וכמה שהוא רוצה גם קשר רציני, ואין לו ידידות כי הוא לא מאמין בזה, ושידידים זה משהו לרווקים וכו'.

היה לי נורא נחמד לשמוע מישהו כל כך רציני לשם שינוי, וכל כך בשל לקשר. לא שמעתי גבר מדבר ככה אליי כבר הרבה מאוד זמן. ופתאום אני התחלתי להרגיש זו שלא מוכנה לזה. שמה פתאום עכשיו שיחות קנאה על ידידים. בקושי מצאתי חלון זמן לדייט הזה.

כשהוא הלך לשירותים נפלה עליי הרגשה מגעילה. איזה רציני הוא לגביי ואיזה לא רצינית אני לגביו. בכל מקרה כבר רצינו ללכת אז הזמנתי חשבון ושילמתי לפני שהוא חזר.

לא רציתי שהוא ישלם גם בדייט הראשון, גם בסנוקר וגם כאן. זה כבר הרגיש לי ניצול כי ידעתי שעוד דייט כבר לא יהיה. הלכנו לכיוון האוטו יד ביד, כשבדרך הוא עוצר ומנשק אותי ואומר לי שהיה לו ממש כיף ואני מרגישה חרא. הורדתי אותו בבית, והוא שאל אם אני רוצה לעלות.

החלטתי שאני מתמודדת עם האמת כמו בן אדם. אני עושה את זה כאן ועכשיו ופנים מול פנים.

אני לא מושכת את זה עכשיו עוד שבוע על פארש.

ואז אמרתי לו שאני מבולבלת ושאני לא יודעת מה לעשות כי אני כל הזמן בבאר שבע וזה רק ילך ויהיה יותר לאורך הסמסטר ושהוא רוצה עכשיו מישהי רצינית שתהיה איתו בלילות ושאני לא יכולה לתת לו את זה כרגע. הוא אמר שהוא מבין אותי ושגם הוא חשב על הקטע של המיקום.

האמת היא, שאולי אם הייתי ממש רוצה אז הייתי עושה את המאמץ. אבל זה לא המקרה וכנראה שזה גם היה הדבר הכי פחות פוגע להגיד.

ואם לא הרגשתי מספיק באסה, אז היום לפני שעתיים קיבלתי את טלפון הקונטרה מיואב. סתם, התקשר לנהל שיחת חולין ולשאול אותי אם אני רוצה להישאר שבת שבוע הבא ולעשות איתם ארוחת ערב ואיך בעבודה ואם אני באה להפגנה בירושלים ביום שני וכו'. וזה רק גרם לי להרגיש יותר באסה.

כאילו שהגבר האידיאלי שאני רוצה הוא פשוט שילוב של 2 הבחורים האלה. שיהיה החבר הכי טוב שלי, שזה מה שהיה לי מיואב. ושירצה רק אותי ושיהיה מוכן לקשר רציני, שזה מה שהיה לי מהבחור ההוא. ואם רק הייתי מוצאת מישהו שיתן לי את שניהם, הייתי הבחורה הכי מאושרת בעולם. אבל מה לעשות, שחצי זה לא מספיק. ולא משנה איזה מהחצאים. אני על חצי, לא מוכנה להתפשר. ובנימה אופטימית זו..

שיהיה שבוע טוב ונטול שברים לכולם..