יש אומרים שהפחד הכי גדול שלנו כילדים הוא שנגלה שאנחנו מאומצים. אני אפילו זוכרת מעצמי במעומעם חשש כזה, ורצון לקבל אישורים על קירבה גנטית. זו הסיבה שאפשר בקלות להזדהות עם סיפור הגולדנים ב"מחוברים". שי גולדן הוא הדמות הכי מוצדקת במחוברים לדעתי. מוצדקת במובן שהייתה לו את ההצדקה הכי טובה להתערטלות הפומבית הזו. (דיסקליימר: התחלתי לראות את הסדרה רק לפני כמה ימים בעקבות הפוסט הזה של קול קוראת (חן), וכרגע סיימתי את פרק 24 (שהוא האחרון שפתוח לצפייה באתר האינטרנט), בו הגולדנים חוזרים לבית היתומים ממנו נלקחו לאימוץ ופוגשים את המטפלת המקסימה שהייתה להם.) עד הפרק הזה היו לי רגשות מעורבים כלפי שי, לא אהבתי את הדיבור השחצני שלו, לא את הדיקציה שלו, לא את ההתנשאות שלו כלפי אחיו ואביו ולא את התחרותיות הבלתי נסבלת שלו, שהוא מקרין גם לילדים שלו. אבל בפרק 24  - לראשונה  - הייתי מאה אחוז בעד שי גולדן. דבר ראשון ממש נכמר לי הלב לראות איך ברגע שהם עמדו מול שער בית היתומים המבט שלו הפך שוב למבט של ילד יתום בן 6. ושנית, אם עד אותו פרק נדמה היה לי שהוא מציג ברשעות מסוימת את עליבותם של אחיו ואביו דרך עדשת המצלמה, בפרק הזה הבנתי שהוא פשוט משיב להם באותו מטבע. זה בא לידי ביטוי בשניים עיקריים: האחד, באמירה של רן לפני שנכנסו לבית היתומים כביכול "אינו זוכר דבר", אמירה שתכף התבררה ככוזבת, לאחר שהפגין זיכרון מופלא בנוגע לכל פרט ופרט בבית היתומים, והשני, בזיק חסר-הרחמים שראיתי חולף על פני האב עת שי ישב מולו וניסה לדלות ממנו מדוע בילדותם הציגו הוריו המאמצים לו ולרן מצג כביכול הם ההורים הביולוגיים שלהם. יכולתי ממש לחוש את חוסר האונים של שי, שהתאמץ כל חייו להמציא את עצמו יש מאין, מנסה להתדפק על ליבם של אביו ואחיו כדי לדלות פרטים על ילדותו, וראיתי איך שניהם אוחזים בכוח היחיד שנותר להם עליו - הכוח לתעתע בזיכרונות שלו. עוד דבר שיש בסיפור הגולדנים שגורם להזדהות איתו הוא נושא הזהות והמסיכות. שהלוא כולנו "לובשים" מסיכות וכולנו ממציאים לעצמנו זהויות חדשות, אבל בניגוד לשי, לרובנו יש מקור מהימן דיו לשאוב ממנו את הבסיס ל"סו קולד" השורש האמיתי של אותה זהות. אז למה הכוונה ב"מוצדק"? כי בניגוד לשאר המשתתפים בסידרה, שהמניעים שלהם לחשיפה הכירורגית הזו פחות ברורים לי (אולי חוץ מלואיס, שבינו לבין גולדן יש כמה קווים מחברים), אצל שי גולדן אני מוצאת את ההצדקה הגדולה ביותר לחשיפה. כי נגד חומה בצורה שכזו, של אביו ואחיו, חייבים לצאת עם התותחים הכי כבדים. ובהינתן שמצלמה, טוקבקיסטים ודעת הקהל  הם התותחים הכי כבדים בעידן הזה – זו אפילו מצווה במקרה הספציפי הזה. ולא, לא איבדתי את האמפתיה המסוימת שהייתה לי עד אותו פרק כלפי אביו ואחיו. הם עברו דרך חתחתים משלהם. זה שהם לא מודים בטעויות שעשו, זה כבר סיפור אחר. אבל שי, שטרח לרַצות את הוריו המאמצים כל חייו, ושגייס לצורך זה אמביציה ראויה לציון, הגיע לשלב בחייו שהוא פשוט חייב את החשיפה הזו כדי למרוד לראשונה את מרד הנעורים שמעולם לא יכול היה להרשות לעצמו. מזלו שיש לו את מיכל. התמיכה ללא גבולות שהיא נותנת לו במסע הזה, האופטימיות הזוהרת שהיא מקרינה והכמויות האסטרונומיות של ביטחון ואהבה שמאוחסנות אצלה עבורו, ושהיא מעתירה עליו בכל פעם שהוא תובע אותן ממנה, מעוררות השראה לזוגיות אופטימאלית.  אבל זה כבר נושא לדיון אחר. זה, וכל היתר.  

לינק ל"מחוברים" באינטרנט:

http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-8634,00.html