0
שנים רבות לפני שנולד המושג סטיילינג על הטיותיו – היה כאן אבא שלי.
אבא בפולין בימים ההם, בקיבוץ, מי שהעז לחצות את הקווים מעבר למכנסי-חאקי נחשב ל"גנדרן" במקרה הטוב, ול"ריקני" בעיני המחמירים. אבא לא נחשד מעולם בשטחיות בכל תחום שנגע בו. אולי בשל כך לא ניזוקה תדמיתו, על אף שחצה את גבולות המיינסטרים המקובלים בזמנו. בשנים הראשונות היה מרכז-הפלחה. עבודת-השדה הייתה בעבורו התגשמות האידיאל הקומוניסטי והציוני גם יחד. מדי ערב התנהל טקס צחצוח-נעלי-העבודה של אבא, שהרי עם שחר ישכים לחגיגת-חייו, וזו מחייבת הופעה ראויה. "עליך להבין, ליליק, פלח לא חייב להיות שלומפער". כן, אבא, אני מתחילה להבין. לקראת ערב התארגנה המשפחה ליציאה לארוחה בחדר-האוכל הישן שעל הגבעה. אמא הייתה מסרקת את שערה ל"קוק" (הגליל שתמך בתסרוקתה) ומשסיימה, ניגש אבא לתת את הטאץ' האחרון.
הנה אמא וה"גלים" שעיצב אבא בשערה אבא סקר את כולנו. בנגיעות קלות תיקן את מה שדרש תיקון וסיכם: "אפשר לצאת". שני ברושים עמדו בצידי מדרכת-הבטון היוצאת מבית-הורי, שנראו בעיני כשער-הארמון. בעוד רגע יפסעו "אנגז'ה" המלך והמלכה. ואני הפעוטה מאחוריהם נפעמת מיופיים, ומפנימה את חוקי-ההידור.
ככה הם נראו זיקתו הטבעית של אבא לאסטטיקה ולסטיילינג התפתחה לכדי מודעות וערנות קפדנית, שהפכה למעין כלי מרסן ללהט האידיאולוגי שבער בו מחד, ומאידך כלי להעברת מסרים. ארון הבגדים של אבא הכיל חליפות שקיבל משלושת חברי-הילדות שהיו, איך לא, בעלי-בוטיקים לאופנת-גברים בפריס. ההזדהות עם הרעיון השוויוני לא אפשרה לאבא לחרוג מגבולות "הטעם-הטוב", והחליפות נשמרו באריזות מפוארות בארון. פעמיים בשנה, בפסח ובראש-השנה, הרשה לעצמו אבא להמתיק את חגו. בכוונת-מתכוון לבש מכנסיים רגילים, חולצה לבנה "פשוטה" מהקיבוץ, על כל אלה "זרק" בנון-שלאנטיות את הז'קט השחור מפריס. "צריך לדעת מידות, ליליק". כן אבא. הנה אתה פוסע לנגד עיני בסלואו-מושן. מדגים, כיאה לאבי-אבות הסטייליסטים, את תפיסת-עולמך: נאמן לאידיאולוגיה הקומוניסטית - אך מוביל-דעה שעל הקבוצה להתעלות על עצמה ולהיות קשובה למאוויי הפרט. יכולתי להמשיך לכתוב ולכתוב. אבל צריך לדעת-מידות.
אבא הלך לעולמו ב-1/4/1987 אך לא עזב את עולמי ולו לדקה |