עברתי בין הטורים. ראשים רכונים מציירים בשקידה ובדבקות של ילדים בכיתה ה'."ציירו פרח, זה שאתם הכי אוהבים. פרח אחד, אבל גדול!", אמרתי בתחילת השיעור. נעתי בין הטורים, מתבונן בוורד אדום בתוך כד, רקפת ורדרדה עולה מסלע, חמנייה צהובה ענקית מרוחה על כל הדף , ואז התכרכמו פניי. "מה זה?!", שאלתי נדהם ילדה קטנטונת  אחת, שהדף שלפניה היה גדוש שורות-שורות של פרחים זעירים בצבעים בלתי אפשריים :כחולים, חומים,ירוקים..."זה פרחים בשדות!", אמרה בקול צוהל, מנערת את  שתי ה"קוקיות" הבלונדיניות שלה לצדדים, ועיניה צוחקות.

"זה לא יכול להיות!", נזפתי בה בקול קשה. איפה ראית פרחים חומים, שצומחים על אדמה בצבע צהוב! או טורקיז?!". "בדמיון שלי!", ענתה, מתבוננת בי ללא פחד, בעיניים תכולות-ירקרקות כמו האדמה שלה."זה סתם קשקוש!", אמרתי, מציג את הציור הביזארי לעיני הכיתה, ששיתפה אתי פעולה וגעתה בצחוק."גאיה ציירה קשקוש! גאיה ציירה קשקוש!", הומטרו קריאות בוז מכל עבר.

גאיה הרכינה ראשה ודמעה התגלגלה על לחיה. "בשיעור הבא אני רוצה לראות את הציור מתוקן לפי מה שביקשתי! פרח אחד, לא אלף, ובצבעים מציאותיים!", רעמתי בקולי עליה, משתדל לעשות זאת בקול עבה ככל שאפשר לי קולי המתבגר, קול של תלמיד י"א בתיכון "תלמה ילין" היוקרתי לאמנויות. בלבי קיללתי את המטלה השבועית המאוסה הזאת, חלק מתוכנית הלימודים במגמת ציור, המכריחה אותי כל יום שני להעניק "שעת העשרה אמנותית בבית ספר יסודי", כחלק מהדרישות המעשיות לבגרות באמנות.

ליום שני שלאחר מכן הגעתי לביה"ס היסודי "איילון" סר וזעף במיוחד, לאחר שיחה קשה עם רכזת המגמה בתיכון שלי, שטענה שאני לא מתאמץ, לא משקיע, הציורים שלי נטולי נשמה, טכניקה מעולה ותו לא...."תסלחי לי מאוד!", התפרצתי עליה, שוכח את מעמדי בהירארכיה המקודשת של בית ספר . "איזו נשמה בדיוק את מצפה לראות בציור של נמל יפו?אני מצייר מה שאני רואה! מה עניין נשמה כאן?". עברתי בין הטורים של ה'2, מצחי קמוט בזעף, שש אלי קרב, מתקן בגסות קווים שגויים, מתיז מילים חדות לכל עבר. ואז הגעתי לגאיה.

בהתחלה לא האמנתי. הבטתי בדף שוב ושוב. עמדה שם דמות מוזרה בגלימה, ללא ראש אנושי, משהו הזוי לגמרי, ובידיים מורמות הניפה אל על את הציור משבוע שעבר, הציור ההזוי של שורות פרחים בצכעים בלתי אפשריים, צומחים באדמות צהובות, ירקרקות, תכולות..."תיקנת את הקשקוש הקודם לקשקוש יותר גרוע?!", השתנקתי. גאיה אפילו לא גמגמה, כשהסבירה, ועיני הטורקיז שלה רציניות לחלוטין: "אלוהים לא חושב שהציור שלי  קשקוש, אז הוא מרים את הציור שלי למעלה ומראה אותו לכל המלאכים!".

הפעם לא היו גלי צחוק בכיתה. רק דממה ופיות פעורים בתדהמה, כולל הפה שלי. המילים לעו בגרוני, אך לא יצא דבר. הצלצול הציל אותי. כל הדרך הביתה הלכתי כמו זומבי. לא הפסקתי לחשוב על הילדה הקטנה הזאת שהתעקשה באומץ, שהקשקוש שלה הוא יצירת אמנות ראויה לשבחים אלוהיים. ניגשתי לכן הציור שלי. הפעם היה עלינו לצייר את הר הכרמל. ציירתי כל הלילה. למחרת קיבלתי חיוך מרכזת המגמה. "צוק", היא אמרה בקול חגיגי, "אני שמחה שהשיחה שלי יישרה אותך. אין לי ספק שהעולם עוד ישמע על הצייר צוק סלע!".

 כשחזרתי ביום ב' שלאחר מכן לכיתה ה'2, גאיה לא הייתה שם. "הם נסעו לשליחות בחו"ל, כל המשפחה", סיפרו לי הילדים. חשתי צביטה בלב. מאז מעולם לא יצאה מפי שוב המילה "סתם קשקוש" על אף יצירה אמנותית. חיפשתי את גאיה במשך שנים. סיפרו שהפכה למובילת זרם חדש בציור, וכל מנהטן סוגדת לה. סיפרו שמעולם לא נישאה, ושכל חייה הם קודש לציור.מפעם לפעם מופיעה רפרודוקציה של ציור חדש שלה במגזין אמנות בינלאומי זה או אחר. לא קשה לי לזהות את הצבעים הבלתי אפשריים שלה, העולים ממקומות בלתי מציאותיים בעליל. וזה פשוט מרהיב בעיניי!

למה נזכרתי בכל זה כעת, כשאני יושב על הכיסא הזעיר בכיתה ה'2 בביה"ס היסודי "איילון", ולבי מפרפר בהתרגשות כאילו אני בן 17 ולא גרוש עתיר רומנים בן 42? כי היום יש כנס מחזורים...ראיתי במקרה את המודעה בעיתון, וחמקתי לכאן. אף אחד לא יודע שלא למדתי פה. אני מקווה שהיא תבוא. אני מתפלל לזה. שמעתי שהם פרסמו את זה גם באינטרנט. עיניי סורקות בטירוף כל פינה אפשרית, מחפשות דמות קטנטנה ואמיצה עם שתי קוקיות בלונדיניות, אך לשווא.

ברמקול מבקשים מאתנו לצאת החוצה, להצטרף לכל הבוגרים. מנהלי בית הספר, אלה שעוד חיים, כמובן, יעלו להגיד כמה מילים. הזרקורים מסנוורים אותי. לעזאזל, אני עומד קרוב מדי לבמה. אני זז ימינה, להיפטר מהאור הזה בעיניים, וכמעט מועך מישהו. "סליחה!", אני מפטיר, ומתבונן בשתי עיני טורקיז. צבע בלתי אפשרי לעיניים של אישה... לבי הולם כפטיש, כמעט פורץ מצלעותיי. זאת היא? זאת לא היא? יש רק דרך אחת לבדוק את זה.

"תסלחי לי, יכול להיות שזאת טעות, אבל האם במקרה שמך הוא גאיה?", אני אומר בהיסוס. רעש הרמקולים סביבנו נוראי. היא גוחנת אלי לשמוע טוב יותר. שמלתה היא הדפס של פרחים זעירים בצבעי כחול, חום, ירוק....צומחים באדמות צהובות, ירוקות, תכולות..."אנחנו מכירים?", היא שואלת בתמיהה. "למדת אתי ב-כיתה ה 2, מחזור ל"א?". אני אומר לה מי אני. היא לא שומעת. אני צועק לה מי אני, ומחכה לסטירה שמגיעה לי כל כך הרבה שנים, אך זו לא באה. "צוק!", היא קוראת בהתרגשות ונראית ממש שמחה בצורה תמוהה. "אתה לא יודע כמה חיפשת אותך כל השנים! רציתי להודות לך!".

אני ממש לא מבין. והיא מספרת לי איך בזכות זה שהכתרתי את הציור שלה "סתם קשקוש", בערה בלבה השאיפה להוכיח שזה לא נכון. בערה ובערה כל השנים, ודחפה אותה קדימה עוד ועוד. "אני חייבת לך את כל הקריירה שלי!", היא אומרת, ואוחזת בידי בחמימות, ומבט הטורקיז שלה פולח את נשמתי. אנחנו בורחים מכל הרמקולים לבית קפה קטן ושקט שפתוח כל הלילה, ושם אנחנו מדברים ומדברים עד שהכחול-שחור של הלילה הופך בעדינות לוורוד של זריחה, הפרחים באגרטל על שולחננו הופכים ירוקים,האדמה בחוץ הופכת צהובה, ואלוהים והמלאכים ,עוטים גלימות זרועות פרחים בלתי אפשריים, מצטרפים אלינו לקפה...

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור (מצורף בזה)של חברתנו רפאלה מהקפה, שציורים בלתי אפשריים הם המומחיות   שלה.

 http://cafe.themarker.com/post/1851398/?last_method=create

 *    כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)