עומדת על מדרכה ליד גן הילדים. 1.10 גובהה, די רזה, שיער חום, עיניים חומות ועצובות, מבקשות מחסה מהפחד המציאותי שבו היא חיה.

עומדת על מדרכה ליד גן הילדים. ממתינה לאמא שתבוא לקחת אותה. אבל אמא לא באה.

אחרי חמש דקות הוא מגיע. אבא.

הלב מתחיל לפעום בעוצמות מתגברות. משניה לשניה הן מתחזקות יותר ויותר. היא נדחסת אל תוך עצמה. הפחד, הפחד, הפחד כאן. לא יכולה להסתכל לו בפנים. לא יכולה. לא מסתכלת. רק פוחדת. ושותקת.

איפה אמא?

"איך היה בגן", הוא שואל. היא אומרת, "בסדר". שתיקה. והפחד.

אחרי עשר דקות הם מגיעים הבייתה.

אמא אושפזה בבית החולים. ילדה טרם עת.

"יש לך אח קטן".

יופי, עכשיו היא תוכל לטפל בו. יהיה כיף סופסוף, היא אומרת לעצמה, יהיה כיף.

אחרי יומיים אמא מגיעה הבייתה עם האח החדש. היא נושמת לרווחה. התגעגעה לאמא. כיף יהיה. יהיה כיף.

אמא עצובה. אמא ישנה שעות. הילדה מטפלת בו. בתינוק.

אבא צועק. מעליב, מכה. לא נותן לכיף להיות כיף. נו מתי זה ייגמר כבר? והפחד כאן.

אבא, רק חיבוק, רק חיבוק. תן רק חיבוק, אבא. בבקשה.

אבא מכה בליבה, בגופה. אבא גם היכה את אמא. לכן אמא ילדה מוקדם יותר.

אמא. בואי כבר. בואי נלך מכאן אמא. בואי נצא מכאן. אמא. בואי נלך.

אמא לא עונה. משותקת מפחד. אמא עצובה. אמא ישנה שעות. אמא בוכה.

1.10, שיער חום, עיניים חומות ועצובות, מבקשות מחסה מהפחד המציאותי שבו היא חיה יומיום.

הילדה הזו היא אני.

צריך להפסיק את האלימות.

אני - חייתי אותה.

הפצעים אינם מגלידים, רק מתבהרים מעט.

הילדה עדיין קיימת. לעולם תהיה קיימת.

הקושי הוא יומיומי, גם אם את כבר ילדה בת 34.

הכאב לעולם נשאר.

אמנם העוצמות הנפשיות גדלות. כוח הסבל מתעצם. הרגישות לאנשים גוברת. אך הכאב לעולם נשאר.

כאב צורב, נוטף דמעה.

די לאלימות במשפחה. הכאב לעולם נשאר.

די להרוג נפשות טהורות. הכאב לעולם נשאר.

אני- חייתי אותה. והכאב לעולם נשאר.

לעולם נשאר.