הסערה הגדולה שפרצה השבוע בעניין החוק להבטחת הכנסה לאברכים, לא פרצה בחלל ריק. היא היתה צפויה לחלוטין, שהרי בימי טרום אישור תקציב אנו עומדים, ואין כימים אלו כדי להסית, להשניא ולהגדיל את האיבה והקיטוב בעם כנגד הציבור החרדי, כשהזרז הגדול הוא כסף.
אולם האמת מצויה הרחק הרחק מאותם כספים, בוודאי מאותם 130 מיליון שקלים עלובים להבטחת הכנסה, שאלמלא היו מיועדים לציבור של אברכים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אף אחד כלל לא היה מתייחס אליהם ומביט אליהם בין עשרות אלפי השורות והמספרים שבערמות ספרי התקציב.
האמת היא שמדובר במאבק שרק יעצים וילך ויחריף, בין עגלה טעונה לעגלה ריקה. בין אור לחושך, בין אמת לאי אמת. בין הדרך היהודית הנכונה המסורה מאלפי דורות, לבין ריקנות שהומצאה לפני כך וכך שנים ספורות. כסף זה רק האמצעי, לא המטרה.
אברהם אבינו, כאשר ראה שאין הוא ולוט יכולים לחיות יחדיו, אמר היפרד נא מעלי. אם אתה לימין, אני לצד השני בדיוק, וכן להיפך. כאשר צד מסוים מוכן לתת לשני לחיות את חייו ולא לנסות לנגוס באורחות חייו או לכפות עליו את אורח חייו שלו, ניחא. אך זה בדיוק לא מה שקורה כעת. ולכן, אולי השיטה הטובה היא – היפרדות. היפרדות כספית, משום שזה הנושא שבאמצעותו מובלת, נטענת ומתודלקת כל העת אותה הסתה בלתי פוסקת.
משא ההסתה הזה ניתן לכנותו בהחלט – כפיה חילונית. כל העת אותם חילונים רוצים, שואפים ופועלים בשיטותיהם, בעיקר כמובן באמצעות התחום הכספי, כדי להוציא את הציבור החרדי מהיכלי התורה לעבודה; ללמד אותו מקצועות ליבה וכך, כביכול, לעשותו משכיל יותר; לערב ולערות אותו יותר בחברה הישראלית; וכן הלאה והלאה. העיקר שיהיה פחות חרדי, פחות לומד תורה, פחות ופחות. והם כמובן בטוחים, משוכנעים ואף מביעים את הדברים בפה מלא, שזה מה שטוב לציבור החרדי, וכי הם יודעים יותר טוב מהציבור החרדי עצמו מה טוב לו.
לפיכך, אולי יש לשקול, כמובן בכפוף להתייעצות וקבלת הסכמתם, הכוונתם והדרכתם המלאה של גדולי התורה שליט"א, להגיש הצעת חוק ליישום אותה היפרדות כספית, הצעה אשר השם הראוי והיאה לה ביותר הוא בהחלט: "החוק נגד כפיה חילונית". הצעת חוק זו תקבע אוטונומיה מסוימת לכספי המיסים שמשלם הציבור במדינת ישראל.
הטענה המרכזית של כל חבורת המסיתים באמצעות הנושא התקציבי הוא: אנחנו לא יכולים להמשיך ולממן ציבור חרדי שלא עובד, לא יוצר, לא לומד ולא משכיל, לא משלם מיסים ומהווה נטל על גבה המסכן והמט ליפול של כלכלת המדינה.
מעבר לכך שמדובר בעיוות מוחלט של העובדות, משום שעם אותו ציבור חרדי שרק הולך וגדל ברוך ד', ועם אותם תשלומים המשולמים במשך עשרות שנים להבטחת הכנסה לאברכים ולאחזקת לומדי התורה, כלכלת המדינה משגשגת, עולה ופורחת יותר מאשר מרבית כלכלות מדינות העולם (ואולי הגיע הזמן שאותם מסיתים ישאלו את עצמם מדוע והיכן הברכה בעיסה הישראלית לעומת הנעשה במדינות אחרות? אולי זה באמת בשל התמיכה הגדולה בלומדי התורה והריבוי המבורך של ציבור נכבד זה?).
באמצעות חוק שכזה, נגיע לבירור השאלה: מי זה אנחנו? מי זה המדינה? מי זה כלכלת המדינה? מי הוא זה ואי זה הוא הטוען שהוא המממן?
אומרים המסיתים, אנחנו אלו המממנים את החרדים ולומדי התורה במיליארדי שקלים בכל שנה מקופת משלמי המיסים. טענה.
אך מנגד, בהחלט ניתן לטעון שאתם המסיתים לא עושים טובות לאף אחד, וכל מה שאנו הציבור החרדי נוטל, משלנו אנו נוטלים. לא משל אף אחד אחר. יש בציבור במדינת ישראל רבים מאד מאד שאת כספי המיסים שלהם היו בוחרים ושואפים לתת רק ללומדי תורה, לאחזקת בני תורה ולא לשום מטרה אחרת, ומהם ומשלהם אנו נוטלים בדין ובלי טובות.
לכן, אולי יואילו נא חברי הכנסת החרדיים להגיש הצעת חוק ברוח זו, הצעה שתמנע את הכפיה החילונית באמצעות אותו עגל הזהב ששמו כסף. הצעה זו תאפשר לכל משלם מיסים במדינה הזו, חרדי כחילוני, יהודי כערבי, לציין בטופס תשלום המס שלו האם הוא מבקש שמיסיו, או אחוז מסוים ממיסיו, יופנה למימון לומדי תורה. כל שכיר במדינת ישראל וכל עצמאי המשלם מס הכנסה, ידרש למלא טופס כזה. בכל עסקת מקרקעין או אחרת, יציין משלם המס האם הוא מעוניין שכספו יממן לימוד תורה. גם מי שסוחר בבורסה ומשלם מס על רווחיו, יידרש לעשות זאת. וכן הלאה.
התוצאה של בירור זה, לענ"ד, תכה בתדהמה את כל אותם מסיתים ותסתום את פיותיהם של כל טועני הטענות, רודפי התורה ולומדיה. כל המשניאים והשונאים הטוענים כי החרדים, כביכול, הם "גנבי המדינה", יתברר להם לפתע עד כמה רבים מאד הם אוהבי התורה ולומדיה כאן במדינת ישראל, וכי הם הם הגנבים האמיתיים. שהם גנבי הארץ, גנבי הציבור, גנבי דעתו של הציבור הרחב והכפפתו לדעת ציבור מאד קטן, נהנתן ומסוים, המתרכז בשיינקין, כפר שמריהו ורמת אביב.
מתוך יותר מ-240 מיליארד שקל מיסים שמשולמים לקופת האוצר בכל שנה, התקציבים המופנים לציבור החרדי נמדדים בכמה מיליארד שקל לכל היותר (כולל הכל). כלומר, אם הציבור החרדי מונה כ-10 אחוז מאזרחי המדינה, הוא מקבל תקצוב של אחוזים בודדים. אין כל ספק כי יישום חוק כמוצע לעיל, ישדרג במיליארדים רבים מאד את הכספים שיופנו לטובת ציבור זה, והכל בצורה דמוקרטית מלאה, על פי הוראותיו של משלם המיסים והציבור שמכניס את הכסף לקופת המדינה ואשר הוא לכאורה צריך להיות בעל הבית ובעל הדעה על כספו שלו.
אדרבה. תעניק הממשלה את הסכמתה לחוק זה, ואפילו לתקופת ניסיון, רק כדי לעשות את הבירור הנדרש ולבדוק בצורה אמיתית מה רוצה יותר הציבור במדינת ישראל: לומדי תורה או הוללות ונהנתנות בתל אביב או בכל מקום אחר.

המספרים האמיתיים

הסטודנטים יצאו להפגנות כשהם מלובים ומשולהבים על ידי הפוליטיקאים, שכל עניינם הוא הפוליטיקה. לא הסטודנטים וגם לא הסיוע להם. זה ממש שולי לדידם. העיקר הוא הקידום האישי שלהם.
הסטודנטים, ברובם המכריע בוודאי, גם לא יודעים בכלל עד כמה המדינה כן מסייעת להם בסכומי עתק וממקורות שונים ועלומים, לעומת הסיוע הדל והמועט לציבור החרדי בכלל ולתלמידי הישיבות והאברכים בפרט.
נתחיל עם גיבוב דברי ההבל, השקר, הנבלה ורעות הרוח של אותו לבלבר בעיתון יומי גדול על סף פשיטת רגל, שעל פי צורת הכתיבה והכותרת האדומה הגדולה, בטוח היה כל אחד מן הקוראים שנפתחה מלחמה מול איראן.
טען הלבלר שקצבת הכנסה בשיעור של כ-130 מיליון שקל מקבלים 11 אלף אברכים, כך שכל אברך מקבל כ-13 אלף שקל לשנה. בעוד תקציב הסיוע לסטודנטים עומד על 450 מיליון עבור כ-300 אלף סטודנטים, כך שכל סטודנט מקבל בס"ה כ-1500 שקל לשנה.
העובדות בפועל רחוקות כרחוק מזרח ממערב מנתונים אלו. כמות הסטודנטים הנצרכים שמקבלים סיוע, קטן בהרבה מ-300 אלף. שהרי לא כל הסטודנטים מקבלים. כך שגם אם נניח ש-20 או 25 אחוז מהסטודנטים מקבלים סיוע, הרי שכל אחד מהם מקבל לפחות 6,000 שקל לשנה.
בנוסף, הסטודנט בדרך כלל הוא יחיד, כך שהסיוע הוא ב-6,000 שקל     ליחיד. האברכים מקבלים את אותם 13,000 שקלים לשנה, עבור משפחה המונה 3 ילדים לפחות, דהיינו 5 נפשות. ויש כמובן משפחות יותר גדולות. כך שהסיוע לנפש הוא 2,500 שקל לשנה, ולעיתים הרבה פחות.
אז מי מקבל יותר בשנה? האברך או הסטודנט. מי שמקבל 2,500 שקל לשנה לנפש ופחות, או מי שמקבל 6,000 שקל לשנה לפחות ואף יותר.
וכעת לנתונים נוספים חשובים ביותר: המדינה מסייעת לחרדים בתקציבים ישירים, כולל הבטחת הכנסה, תקציב הישיבות, סיוע לערים חרדיות וכדו', לכל היותר במיליארד וחצי עד 2 מיליארד שקלים.
לעומת זאת, סך הסיוע הישיר לסטודנטים, לאקדמיות, למכללות ולאוניברסיטאות, הינו למעלה מפי 4. כן. מעל 8 ו-9 מיליארד שקל. לא פחות. וממקורות רבים מאד, לא רק ממשרד החינוך, משם מגיע מרבית הסיוע הישיר לציבור החרדי.
סך כל תקציב השכלה גבוהה הוא כ-7.4 מיליארד שקל. מתוך זה כ-6.6 מיליארד שקל השתתפות בתקציב המוסדות ועוד כחצי מיליארד השתתפות בפעולות. מטרת התקציב כמוסבר בספר התקציב: "להעמיד את המשאבים הדרושים למל"ג ולות"ת לביצוע מטלותיהם", וכן "לקידום הפעילות המחקרית באוניברסיטאות בתחומים שונים". ובמלים אחרות, תקציב זה נועד לממן שכר מרצים, מנהלים, פקידים, שרתים וכל שאר העובדים באוניברסיטאות, המכללות והאקדמיות. כלומר, סיוע חד משמעי לסטודנטים, כדי שיוכלו ללמוד, לחקור, ולעשות כל שנדרש מהם. וכפי שנאמר בדברי ההסבר לספר התקציב: "הסיוע לסטודנט נחלק לסיוע כספי ולסיוע שאינו כספי. הסיוע שאינו כספי חלקם ניתנים לכלל הסטודנטים, כולל סבסוד שירותים הניתנים בקמפוס, וחלקם ניתנים לסטודנטים לפי מבחני זכאות אישית".
תקציב המכינות הקדם אקדמיות עומד על 38 מיליון שקל, ומטרתו: "למימון הוצאות שכר הלימוד של תלמידים המוגדרים כראויים לסיוע, בהתאם לקריטריונים סוציו אקונומיים".
המשרד לקליטת עליה מסייע בשיעור של כ-90 מיליון שקלים לסטודנטים עולים, בנוסף לדיור שמקבלים עולים אלו במחירים מוזלים.
קרן הסיוע לסטודנטים של המועצה להשכלה גבוהה בשיתוף משרד החינוך, מסייעת לסטודנטים. בדברי ההסבר לסעיף תקציבי זה נאמר: "הקרן מעמידה לרשות הסטודנטים, בהתאם למצבם האישי, מענקים בסך 3,500 שקל או 2,500 שקל, והלוואות בתנאים מועדפים בסך 6,000 שקל".
בנוסף, מפעל החונכות פר"ח המשותף למועצה להשכלה גבוהה ולמשרד החינוך, מסייע בכ-150 מיליון שקל לסטודנטים. בשנת תש"ע תוקצבו על ידי המועצה להשכלה גבוהה 19,360 מלגות פר"ח, ועוד כ-4,000 מלגות על ידי משרד החינוך, ועוד כ-1,350 מלגות על ידי משרד התמ"ת, ועוד כ-656 מלגות על ידי גורמים אחרים. ס"ה תוקצבו 25,480 מלגות פר"ח לכ-25,000 סטודנטים. העלות לכל מלגת פר"ח מסתכמת בכ-5,589 שקל.
בנוסף, משרד הביטחון מעניק סיוע לסטודנטים מהקרן לחיילים משוחררים.
ולסיכום, וכפי שמובא בספר התקציב, הסיוע לסטודנטים מגיע מ-6 ואף 7 מקורות שונים, בעוד הסיוע לחרדים הוא בעיקר ממקור אחד.
וכל זה עדיין מבלי להיכנס למספרים על התקציבים האסטרונומיים שלציבור החרדי אין כלל חלק בהם, לעומת הציבור הכללי, ומנגד, תקציבי עתק שניתן היה לחסוך אילו מדינת ישראל היתה מעניקה לתושביה ערכים יהודיים אמיתיים, ערכי מורשת ומסורת (ועל כך אי"ה בפעם אחרת).