"אנחנו סבורים שהעול הוא נתניהו שצריך להניע מחדש את הדברים, ההתנחלויות הן בלתי חוקיות וחידוש הקפאת הבנייה לא ייפגע בשום אופן באינטרסים ישראליים" המשפט לעיל כוון לראש הממשלה נתניהו במאמר מערכת של הניו יורק טיימס, עיתון גדול ומכובד לכל הדעות. אך, אם יורשה לי להביע את דעתי בחופשיות על העיתון, כמו שהוא מביע כלפי מדינה שלימה וכלפי העומד בראשה ועוד מהין להוסיף אזהרה, "אל תהמרו על סבלנותם של הפלסטינים ושל הקהילה הבינלאומית", ללא נקיפות מצפון או מחשבה שנייה, אביע אותה.
עיתונאים מתהדרים בהרבה מעלות, כגון, יושר אמינות והגינות. ידוע. אבל אני חושש שכדי להיות בכיר בניו יורק טיימס צריך להיות יותר מזה, צריך להיות אדם המסוגל להבין את ההשלכות המדיניות והפוליטיות של כל פליטת פה, צריך להיות אדם המסוגל לעמוד בלחצים מצד עם שלם שידוע בעודף הסבלנות שלו, של ממשלה שידועה באחידותה, של ממשלות אחרות, ואה, לספוג ריקושטים ממאמרי מערכת של העיתונים כמובן.
נתניהו עצמו לא שה תמים, הצעתו להארכת ההקפאה בעבור ההכרה של הפלסטינים במדינה יהודית די נאיבית. כי בניגוד לראש הממשלה הנכבד שמתעקש לפתח אמנזיה כמו קודמיו בתפקיד, העם הישראלי דווקא לא שוכח כ"כ מהר את הסכם אוסלו ודומיו ואת האינתיפאדות שבאו בעקבותיהם. אך למרות זאת החוצפה של אותם עיתונאי צהובון חוצה גבולות שקבעה רף חדש להשפלה מחד ולאומץ מאידך. השפלה, כן. ראש ממשלה ישראלי נתון לביקורת מצד אנשים שהדבר הכי קרוב למחבל שהם ראו הוא סרטון אל קעידא כלשהוא או שהזמינו פיתה במשלוח מיוחד, אדם שאחראי לשלומם, ביטחונם ורווחתם של מיליוני אנשים זוכה להדרכה ציבורית מעל גבי עיתון באשר להחלטות הרות גורל למזרח התיכון כולו. ואני תוהה למה איש אינו מוחה? סטירה שמקבל נתניהו אמורה לכאוב לכולנו.
אבל לצערנו העם הגאה, העם הישראלי, שכח גאווה מהי - זאת הפכה מזמן לבעיה כוללת. עם שבו הפדאיון היה דרך חיים, הפך לעם שמוכן להתרפס בפני אותם חומסים וליפול על ברכיו למען הכרה בזכותו במדינה השייכת לו בכל מקרה. מדוע הפלסטינים לא דורשים מאיתנו הכרה במסגדים שלהם? מדוע הם אינם מתנצלים על שטח שגזלו בכוח, דם ודמע מאיתנו? שטח שניתן להם במחירו של דם ילדים. התשובה לשאלה זאת עונה גם לשאלה מדוע העדיפו עורכי הטיימס להאמין לראשי הרשות הפלסטינית על פני נתניהו, הא לכם אומץ. אומץ זה מה שחסר לנו ולפלסטינים יש בשפע, אומץ זה הדבר שיש לעורכי הטיימס ולנו אין כדי להחזיר להם מנה אחת אפיים, אומץ זה הדבר שחסר לראש הממשלה כדי שיאמר: די! מדינה זו שלנו היא בזכות ואין אנו צריכים אישור, הכרה או הסכמה.
תודה רבה על הדאגה רבותי העורכים הנכבדים אך שבו לכם על כיסא העורך והמשיכו לאכול מאכלים מזרחיים ותמשיכו לחשוב שאתם מבינים משהו, אבל אל תעזו לחשוב שאתם יכולים לבקר, להדריך או להעלות הצעות בנוגע לניהול המדיניות של העם הזה. |