ישנן שעות במהלך היממה שאף פעם לא אהבתי. שעות נטושות, שעות ריקות.

שעות בהן הלילה עייף מלהפיץ את השחור הקטיפתי, והוא נוטש. מותיר את האפלה בידיו האכזריות של תקתוק הזמן הבלתי פוסק, להפקיר אותה לקרני השמש הראשונות שינפצו בה כל חלקיק לעוד יום אחד.

בשעות האלה הכל יכול לקרות.

אלו השעות בהן מתעוררים משינה טרופה, וזה בדיוק מה שקרה לי.

בהיתי בתקרה השחורה. ההכרה שהציפה אותי ריפתה את שריריי. שכבתי מותשת במיטתי, ניסיתי לעצום את עיניי אך ידעתי שהשינה נטשה אותי לבלי חזור.

התהפכתי על צידי, מנסה להחזיר דרך נשימתי מעט חיות לשריריי שעדיין נמו בכבדות.

החדר דמם מלבד תקתוק השעון שניצב על השולחן לידי. תקתוק שבשעות היום אינני מבחינה בו כלל, אך כעת רעם בחדר והחריש את אוזניי.

התהפכתי חזרה על גבי והתרוממתי מעט. התבוננתי בחדרי. אותם רהיטים המלווים אותי שנים, נכסי חיי הצנועים. סמלי הסטטוס העלובים שלי.

סרקתי את החדר, מכירה כל פריט. העציץ הנבול בפינת החדר, השולחן ליד הקיר. כל בגד הזרוק בחופזה על משענת הכסא או על הספה הקטנה.

הכל היה אותו הדבר מלבד פרט אחד.

הוא ישב על כסא מול מיטתי והתבונן בי.

נשמתי נשימה קצרה ועמוקה. הרגשתי איך ליבי פועם בחוזקה, מאיים לפרוץ מחזי. החנקתי זעקה.

הוא הרים אצבע דקיקה ולבנה והניח על שפתיו. עינייו נצצו, כשני קרחונים עתיקים, מיליוני שנים של ריקנות קפואה.

"ששש.." הוא לחש, "אל תדאגי". הקול שלו נשמע מוזר. עבה, עמוק. ועם זאת חם. כל כך חם. בניגוד כואב לחזותו הלבנה והקפואה.

הוא נעמד. גבוה היה ורזה. עורו לבן, ושיערו חלק וכהה. כה יפה היה.

לא יכולתי לנתק מבטי מעינייו. תכולות ומהפנטות. הרגשתי את מבטו מכאיב לי. קורע את גידיי, מקפיא את שריריי, אופף אותי.

הוא התיישב על המיטה לידי. בלי לומר דבר, כשמבטו אינו מרפה ממבטי, הסיט קווצת שיער ממצחי, מלטף בעדינות.

עצרתי את נשימתי. מנסה לשלוט בתחושותיי. דמעות חמות ולחות פרצו מעיניי כשהעזתי להרפות את נשימתי הכלואה.

הוא התכופף אל פניי ונישק את זוויות עיניי, לוגם מעט מן הנוזל המלוח. יכולתי לחוש את לחיו הקרירה. את שפתיו, עוברות על פניי, עיניי, שפתיי.

הנחתי את ידי על ידו. ציפיתי לחוש עור קר ולח אך עורו היה רך ועדין. רך, וכל כך נעים.

התעוררתי כשקרני השמש פרצו מבעד הוילון והציפו באור מסנוור את מיטתי.

גופי היה מותש. ניסיתי להזכר במאורעות הלילה, אך לא זכרתי רבות. לא זכרתי הרבה מעבר לדמעה, לשפתיו העדינות על עיניי.

קמתי ממיטתי מדדה בכבדות לעבר המקלחת, מורחת בכף רגלי טיפת דם קטנטנה.

טיפת דם שלעולם לא אדע כיצד הגיעה לשם.