מאיפה להתחיל? עמדתי ללכת עם ילדתי, 16, לקבוצה הרוחנית ימימה. הערב. בשבע. זיכרון יעקב. בכלל לא רציתי, אמרתי נעשה גיבוש משפחתי, אם ובת. הילדה רצתה כי הרבה ידוענים יש שם, ואני אמרתי לעצמי, נו. נתגבש.יצאנו זמן מראש. שלחתי אותה להביא גלידה אלדו, ככה מתוק, להתחזק. נתקעה הילדה בתור, אחרי 10 דקות שאני כבר עצבנית אש על החבר לשעבר שלא יכול להגיע ולטפל לי בעכברים שהכנתי להם מלכודות בבית כי הוא נתן את הרכב שלו לבתו, התקשרתי לילדתי העומדת בתור שתחזור לאוטו. שלא נאחר לקבוצה, ושעבר לי החשק לגלידה.

העדינונת הזאת מתחילה להסביר לי שהנה, תיכף מגיע תורה. היא כבר השנייה בתור. היא איטית כמו צב באמצע כיכר של דשא. מה שעיצבן אותי יותר. צרחתי שתחזור כבר ונזוז, איכפת לי איזה גלידה... חזרה הילדה. דמעות בעיניים. לא רוצה ללכת עכשיו לימימה. נו, מה תגידו?

והייתי עצבנית, המסכנה, בכלל לא עליה. ממני. מהחיים. מהעכברים שבמטבח, מהרעיון שאישן לבד הלילה, ואמצא חלקי גופות של עכברים שנתלשו ונדבקו אל המשטחים המגעילים שלהם...ואני באסמאמסים עם כמה שיכולים להציל אותי מהעכברים. מחר תהייה עוזרת, היא כבר תטפל בעכברים. הופכת במוחי לאן אני יכולה לנסוע לכמה מקומות לישון הלילה חוץ מהבית שלי, וכן יש כמה אופציות שיכולות לבוא לישון איתי, והכל מעצבן אותי. גם לנסוע מהבית, גם שיבוא אלי.

נכנסתי לפיצוציה לקנות ארטיק, ולחפש את המקום הזה של ימימה. הילדה בשלה. לא תבוא איתי. תחכה לי באוטו... זרקתי את הארטיק (9 שקל!) מהחלון בעצבים. הסעתי את הילדה לישון אצל אבא שלה.

למה לי לקחת ללב? למה שלא אעזוב הכל ואסע לאן שהו. נמאס מכולם. לגמרי.

למישהו יש תרופה לגלי חום וגיל המעבר שפוקד אותי? אני חושבת שירדתי מהפסים לגמרי.