| בזמן האחרון אני קוראת הרבה בלוגים מעניינים. לכולם יש מה להגיד ומה לספר. כולם רוצים להיות על הבמה. וגם אני. מי שמכיר אותי יודע שאני לא אפספס שום הזדמנות לעמוד על במה ותהא וירטואלית ככל שתהא. אבל האמת היא שזה מלחיץ. למה שמישהו יתעניין כלל במה עובר לי בראש? למה לא לפנות את הבמה למשוררים או סופרים שכל דבר שעובר דרך מסננת היד שלהם נראה ונשמע נפלא?! למה בכלל צריך את זה? אולי זה הצורך להשאיר משהו אחרינו. אולי זו "מדורת השבט" החדשה. אולי זה הצורך בהתערטלות, וכמו כל תפוח אסור זה ממש אבל ממש קוסם. בניגוד למצופה אני מבינה פתאום שיש לי פחד במה אמיתי. פחד במה וירטואלי. אפילו שאף אחד לא רואה, אפילו שלא אדע אם מחאו כפיים או זרקו עגבניות. עדיין... אני מקווה שיש איפוא שהוא מחשב-על שיגבה את כל מה שכולם כותבים כדי שבכ"ז יהיה משהו שנשאיר לדורות הבאים. יום אחד הם יגלו את "מגילות הבלוג הגנוזות". זה חוסך זמן חפירות. ובאשר אליי - אומרים שצריך להסתכל לפחד בעיניים. אז החלטתי ועשיתי. אבל עכשיו הפחד מסתכל אליי בחזרה ואומר - "חוכמה גדולה. הפעם יצאת מזה בשלום, אבל נראה אותך מוצאת על מה לכתוב בפעם הבאה". |