קבוצת "מישהו לרוץ איתו"\ צילום: אדם להב

ביום חמישי-שישי ה10\10\27-8 לקחתי חלק בחוויה יוצאת דופן.

השתתפתי במרוץ השליחים של חוצה-ארץ, בו אני ועוד חמישה אנשים חלקנו בינינו 160 ק"מ של ריצת שטח גזעית!

לפני שניכנס לסיפורים וצ'יזבטים, אסביר לכם בקצרה איך זה מתנהל.

לאורך המסלול, שנפרש מצומת דבירה (ליד רהט) ועד לצרעה (ליד בית שמש) ובחזרה, מפוזרות תחנות החלפה לשליחים, שבהם מועבר שבב אלקטרוני שמשמש כמקל כמו בתחרויות האתלטיקה.

כדי להחליף שליח, יש לנסוע עם רכב בכבישים ודרכי עפר לנקודת ההחלפה.

קבוצה יכלה למנות 2\4\6 שליחים, ועפ"י מספר השליחים נקבעו בעצם אורכי הקטעים. לדוגמה- בקבוצה שלנו, שכללה 5 גברים וגברת אחת, כל קטע ארך בין 6-12 ק"מ. כל שליח רץ 3 קטעים, כך שבממוצע יצא לכ"א לרוץ 27 ק"מ.

כששמעתי על המרוץ הזה חשבתי שהוא יכול להיות חוויה ייחודית, בגלל המחויבות והתלות ההדדית שיש במסע שכזה. קבוצה חזקה יכולה להביא אדם למקומות שלא חלם שיגיע, לכוחות ותעצומות שלא ידע שיש בו, למקום שבו הוא לוקח תפקיד משמעותי לו ולקבוצה, ומגלה את עצמו.

התחלתי לטפטף לכמה חברים על הרעיון, ולאט לאט נבנה פאזל די מגניב של אנשים שאוהבים ריצה, אוהבים אתגר, ואוהבים אנשים אחרים.. :^)

כשהוצבה המטרה- כבר אז התחיל מבחינתי המסע. לראשונה בחיי, הכנתי לעצמי תכנית אימונים מסודרת ומובנית עפ"י הכללים. וזה לא שאני לא מתאמן באופן סדיר.. פשוט התכנון לטווח ארוך לא טבוע בי. אז בניתי תכנית שכוללת 4 אימוני ריצה, 2 אימוני שחייה, אימון טניס, ואימוני כוח, גמישות, ויציבה שמתפרשים על פני שבוע אחד. לקחתי את כל הידע והניסיון שצברתי ויישמתי אותו על עצמי, בצורה הכי טובה ויסודית שיכולתי. 

התחלתי להרגיש את הכוח והביטחון שנבנה בי, ואת הכיף הגדול והפשוט של להיות אדם שספורט הוא חלק משמעותי בחייו.

לאורך תקופת האימונים, שיחות עם השותפים לאתגר הכניסו בהם ובי מוטיבציה ואנרגיות להתאמן טוב יותר, ונכון יותר.

ואז הגענו לנקודה שאליה מתנקזים כל האימונים האישיים, ומאותו רגע אנחנו מתפקדים כקבוצה.

לירן, השליח הראשון יצא ב1:15 בצהרי יום חמישי, כשבחוץ שרב היסטרי שמאיים להמיס את כל מי שמעז להסתובב מחוץ למזגן. לא יודע איך, אבל הוא רץ את הקטע הראשון במהירות מסחררת ובתוצאה שאני מקווה להגיע אליה עוד כמה שנים של אימונים..

האירוע לא היה מאורגן היטב. הנחיות ההגעה לרכבים לא היו ברורות. הרבה פעמים קרה שהתברברנו בכבישים. לעיתים זה גרם לכך שהצ'יפ האלקטרוני לא הועבר בזמן, והרץ נאלץ לחכות בתום הריצה להחלפה. זרמנו. אז לא נזכה במקום ראשון...

הבעיות הרציניות הגיעו בלילה. גילינו שהשבילים שעליהם רצנו גם לא מסומנים כמו שצריך. בקטע הריצה השני שלי, שאורכו 12.5 ק"מ יצא לי להכיר את התופעה מקרוב. לאחר כ-20 דק' ריצה, בצומת שבילים, מצאתי רץ מבולבל שעומד ומנסה להבין לאן ממשיכים. סרקתי את הסביבה ואת הסימון, ובביטחון אמרתי לו שאנחנו צריכים לפנות שמאלה. לצערו, הוא הקשיב לי. לאט לאט התרחקתי ממנו עד שאלומת פנס הראש שלו אבדה מאחור. לפנים כבר לא ראיתי רצים, ולא סימונים ברורים, אך שמרתי על ביטחון ומורל גבוה. בחרתי להכחיש שהלכתי לאיבוד. המשכתי לרוץ בקצב מהיר יחסית בלי באמת לדעת לאן. לאחר כ-4 ק"מ גיליתי שוב פנסי ראש מבצבצים, לשמחתי, אבל הם לא הבינו מאיפה הגעתי. אמרתי לעצמי שכנראה טעיתי בדרך והוספתי או החסרתי איזה ק"מ... עקפתי בכיף עוד כמה רצים, זרקתי איזה מילת עידוד, ואז גיליתי את נק' ההחלפה. משום מה היא נראתה לי מוכרת, רק מכיוון הפוך.. באותו רגע עלה לי חיוך רחב, והבנתי שהבדיחה הזו על חשבוני. הגעתי לנקודת ההתחלה שממנה יצאתי 40 דקות קודם לכן!!!

יו-טרן. מהתחלה. הרמתי טלפון לחברים והסברתי להם את המצב.. הם הציעו לבוא לאסוף אותי, ושנמשיך מהנקודה הבאה. הודעתי להם חגיגית שאני מרגיש מצוין ומשועשע, ואני רוצה לסיים. שינוחו עוד קצת, למה לא? 

המשכתי לרוץ עוד 65 דק', נהנה מכל רגע, פוגש דמויות מזיעות שצועקות "בהצלחה", "כל הכבוד" או סתם "שלום" חביב. הצלחתי למצוא את הדרך, וסיימתי את ה-21 ק"מ-מקטע שלי. אף פעם לא רצתי מרחק כזה ברצף.

4 שעות לאחר מכן יצאתי לקטע הריצה האחרון שלי ושל הקבוצה, באותה נקודה שהתחלנו. השרירים התאבנו וכאבו, הקצב הואט, אבל השמחה שבלב רק גדלה והתעצמה. הצבתי לעצמי מטרה, התכוננתי אליה היטב, והתוצאות דיברו בעד עצמם. אושר. וכיף שאפשר לחלוק את האושר ואת הכאב עם חברים טובים שעברו חוויה דומה, שנמצאים אחד עם השני ובשביל השני. 160 ק"מ של ריצה קבוצתית השאירו את עקבותיהם בחלקה הדרומי של ישראל.