"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
מסתבר שגזרים יכולים להפוך למקלות
כשאני אומרת שאני שונאת לעשות משהו בשביל כסף ובעצם בכלל בשביל תמורה, אנשים מרימים גבה ומסתכלים עליי כאילו נפלתי מפלנטה אחרת. מכך הסקתי שכנראה אני יצור משונה ויחיד מסוגו, ולכן ממש שמחתי לגלות שמחקרים מראים שלא רק שאני לא יוצאת דופן בעניין הזה, אלא שהרוב מרגישים כמוני.*
מסתבר שכשנותנים לאנשים תמורה עבור משהו שהם בין כה וכה נהנים לעשות מידת ההנאה שלהם פוחתת. לדוגמה, מישהי שאהבה מאוד לקרוא ספרות איכותית עשויה לאבד את החשק לכך כשהיא מתחילה ללמוד ספרות באוניברסיטה ולקבל ציונים גבוהים על עבודותיה.
באחד המחקרים לקחו ילדי גן שאהבו לצייר ונתנו להם טושים צבעוניים. לחציים הבטיחו שאם הם ישחקו עם הטושים הם יקבלו פרס ולחצי השני לא הבטיחו כלום. אחרי כמה שבועות חזרו החוקרים לגן והסתכלו מה קורה עם הילדים בשעת משחק חופשי. הסתבר שהילדים שקיבלו פרס על השימוש בטושים נטו לצייר הרבה פחות מהילדים שלא קיבלו על כך פרס. בשביל הקבוצה הראשונה הציור הפך למטלה במקום משחק.
בהרבה ספרי עזרה עצמית מציעים לתת לעצמך פרס על עבודה או על יצירה כדי להגביר אצלך את המוטיבציה. ואולם, שמתי לב שכשאני מבטיחה לעצמי פרס על עבודה מסויימת, אני מיד מרגישה כאילו מופעל עליי לחץ חיצוני, מה שגורם לי דוקא לירידה במוטיבציה. תמיד חשבתי שזה בגלל שאני לא מוצאת את הפרס הנכון שבאמת ידרבן אותי, אבל מסתבר, שכמו שבעצם הרגשתי, עצם מתן הפרס עלול לפעול בדיוק ההפך ולגרם למוטיבציה לדעוך.
* Sonja lyubomirsky, The How of Happiness |
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני שמחה לשמוע שגם את מרגישה ככה.
,תודה!
אני משוכנעת שכשמדובר על מחקרים זה רק ססטיסטי, לכן בטוח שיש אנשים שזה משפיע עליהם אחרת (אני מכירה הרבה כאלו שדווקא כסף או פרס מדרבנים אותם ואפילו מלהיבים אותם כשלעצמם).
תמיד קיוותי להיות במצבך, כלומר שהאהבה שלי תהפוך גם למקור של פרנסה רק ששמתי לב שכשקורה משהו דומה יש לי תוך זמן קצר ירידה בהתלהבות לדבר. זה שזה לא קורה לך זה נפלא.
צחקתי כהוגן. אני רוצה להגיד לך שהילד שלך גאון. אני הגעתי לתובנה הזו שפנסיונר המקצוע המעודף בגיל הרבה יותר מאוחר (נראה לי שסביב ה-28).
לגבי השיפוט אני חושבת שזה נכון. רק צריך לשים לב שלא כל ביקורת היא שיפוט. אם הביקורת סוגרת היא שיפוט אבל אם היא ביקורת פותחת (כזו שגורמת לנו להמשיך לחשוב) אז היא יכולה להיות חלק חשוב בתהליך, שהרי חוסר התייחסות הוא גם דבר פוגע מאוד. וגם נראה לי שתלוי מי אומר את הביקורת.
נשמע לי תיאור יפה. המצחיק הוא, שכמו שכתבתי, הפרס בא ממני, גם אז הוא נחווה כאלמנט זר לעצם חווית היצירה.
איזה חבל. אני זוכרת שאחרי שציירתי ציור מאוד מוצלח בכיתה י' והמורה נתן לי באותו שליש 100. ההנאה שלי מציור ירדה פלאים. אותו דבר קרה לי אחרי שזכיתי בפרס בתחרות סטודנטים בארכיטקטורה.
עוד מקבילה ושיתוף בהרגשה
אצלי זה ממש חלק מהחיים הבוגרים!
ובני הצעיר צייר נפלא בבית הספר היסודי,כפרס המליצו עליו לכתה אומנותית בחטיבה ומאז הפסיק לצייר!!!!
איזה כיף שאת מבינה אותי.
הפרס מגביל ומצמצם א ההנאה מהעשיה
הופך אותה למטלה ולהתחייבות ואותי זה גומר...
כנראה שההגיון של מכרי פועל אחרת.