נדהמתי לגלות, כמה רוע, קנאה, צרות עין ואגואיסטיות מעוררת כתבה המספרת את סיפורן של נשים פליטות מקונגו החיות בארץ.   (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3951072,00.html)

ומה עורר כל כך הרבה כעס? העובדה שעמותה של מספר נשים החליטה לעזור להן לשנות במעט את חייהן. מנשים המנקות בתים, לנשים הממשות יכולות וכישורים אחרים כמו גננת, ספרית, מבשלת. 

העמותה פועלת ללא כל מטרות רווח, ואינה נעזרת בשום תקציב ציבורי. כל עניינה הוא עזרה לאחר, לפליט, למהגר החיי בקרבנו, כשההתמקדות היא בנשים.

מעניין שכל עוד הן מנקות בתים או מטפלות בזקנים, לא היו שום טוקבקים זועמים. אבל אם יש סיכוי שהן יצליחו לצאת מהמשבצת...הוווו כאן מתעוררות כל הנשמות הטובות, מצקצקות בלשונן ופולטות משפטי חז"ל כמו עניי עירך וכד'. 

האם נהיינו מדינה של אנשים קשים, חסרי חמלה, קנאים?

רק לידיעתכם, האנשים הזועמים, יש מאות אם לא יותר, עמותות העוסקות בעזרה בכל מיני דרכים לעניי עירנו, לנשים במצוקה, לשכבות חלשות ועוד. גם המדינה עוזרת. נכון שזה אף פעם לא מספיק, אבל יש.

לאנשים האלו החיים בארץ הזו באופן זמני אין כל כך מי שיעזור. והשאלה למה הם כאן, ואם נכון, היא לא שאלה רלוונטית כשבאים לעזור. המחשבה על אייך עוזרים לאנשים שאינם חיים בארצם לחיות יותר טוב, נדמה לי צריכה להיות מוכרת לכל יהודי באשר הוא. ואפילו אפשר לראות גם את האינטרס החברתי הרחב.

קשה עורף או קשה נשמה?

או פשוט, במקום לצקצק לכו ועשו גם אתם מעשה.