במרץ 2010 שודרה בטלויזיה הממלכתת של יפן NHK

תכנית על פעילותי בתקוות לשלום.

בתכנית הוצגה דרך החיים שלי, וכן קטע מהרצאה שערכתי בעיר לא רחוקה מטוקיו.

בעקבות התכנית , קיבלתי מיילים רבים שהביעו תמיכה בפעילות שלי כישראלי,

קיבלתי טלפונים רבים, בינהם ממישהו שהציג את עצמו כמישהו שעד היום היה שונא ישראל,

ולא האמין למשמע אזניו שיש ישראלים המאמינים בשלום, אך שינה דעתו!

כמה חודשים לאחר מכן הוא אף בא להרצאה שלי בעיר אחרת.

אבל הסיפור היום, הוא על אשה מבוגרת, קצת מעל 70 שהתקשרה לברך אותי על עבודתי

לקידום השלום, לאחר אותה תכנית.

כחדשיים מאוחר יותר, היא טרחה במיוחד, ובאה ברכבת מהלך כשלוש שעות, על מנת לראות תערוכה שלי,

ולדבר איתי באופן אישי.

בשיחה של כמה שעות מאד גדושות ומעניינות, התברר שהיא הייתה בעבר כומר נוצרית,

בכנסיה בדרום יפן, וכיום עוסקת בקידום שלום.

בשנים האחרונות, היא כותבת ספר המבוסס על דרשותיה ככומר, ועלון  שהוציאה

בעת ההיא. ספר שמתאר את שאיפותיה לשלום והבנה הדדית.

תוך כדי השיחה איתי, החליטה שאת עטיפת הספר תעטר המילה שלום, כתובה בעברית בכתב ידי!

בהרגשת אחריות כבדה, כתבתי לה את המילה באותיות דפוס,

ולפני יומיים, הגיע אלינו הספר שיצא לאור בשבוע שעבר,

ומצרף כאן את תמונת העטיפה שלו.

וכאן נשאלות השאלות, האם עלי לספר לה שתקוותי לשלום נתקלות במחסום מוזר

וגבוה מצד חברי וקוראי בארץ?

האם לא מספיק לקוות לשלום, ללא קשר למקום הימצאך?

האם השלום הוא משהו שעלינו להאמין בו רק כישות לא ממשית ובלתי ניתנת להשגה?

אני מצידי, כמובן שאמשיך להאמין!