פעם הייתי מבלבל את ההרגשה הזאת עם פחד. האמת היא שבפעם הראשונה שלי ממש פחדתי וכשיש אדרנלין ופחד ביחד הכול מתערבב לך בראש עד שכבר אין לך מושג מה עובר עליך, אבל מה שבטוח התרגשתי. אה כן ורעדו לי הביצים!

לא יודע למה התחלתי עם זה, מעולם לא חשבתי על הספורט הזה עד שיום אחד פגשתי בחור שאמר לי שהוא צונח כל סוף שבוע, אפילו לא התיחסתי למה שהוא אמר לי באותו הרגע אבל יצא לי לפגוש אותו אח"כ עוד כמה פעמים ודיברנו על זה, מסתבר ששנינו היינו בלגונה סקה כמה פעמים ויש לו כל מיני סיפורים מגניבים אז שאלתי אותו עם זה מפחיד, "ממש לא", "כיף לא נורמלי" בו תנסה פעם אחת, הרי כל דבר חובה לנסות פעם אחת בחיים.

וככה מצאתי את עצמי ב ELOY אריזונה, מועדון הצניחה הכי פעיל בעולם! כי חייבים לנסות כל דבר לפחות פעם אחת.

רק שהטבע לא הסכים לי לצנוח, פעמיים יצא שהמזג אוויר לא מתאים לצניחה (רוחות חזקות מידי) עד שהודעתי לערן שעם בפעם השלישית אני לא צונח לא תהיה פעם רביעית! כל הלילה לפני הצניחה אני לא נרדם, אוכל סרטים מה יקרה עם לא יפתח המצנח איזה פחד זה לקפוץ מגובה כזה מה לא עובר לי בראש, שקשוק ביצים שלא חוויתי מעולם!

ושוב הטבע בוחן אותי.

ערן מחליט לאסוף אותי בבוקר מוקדם כך שאין סיכוי לפדיחה, 6 בבוקר אנחנו באוטו ואני מתכונן נפשית לחוויה שזה בעצם אומר, לא חושבים על זה! ואיך שהגענו למקום אנחנו רואים אמבולנס על המסלול, זה לא יכול להיות סימן טוב, בספורט שבוא אנשים קופצים ממטוסים מגובה 13 אלף לאמבולנסים אין שימוש, שפחטל לא יזיק אבל אין צורך באמבולנסים! לא עבר שלוש דקות והגיע מסוק רפואי...מסתבר שמישהו עזב את הידיות בזמן הנחיתה, אותם ידיות שמשתמשים בהם בתור ברקסים ונכנס באדמה טיפה יותר מהר ממה שעמוד השדרה יכול לעמוד בו.

וזה הסיפור האחרון שאני שומע לפני שקורזים בשמי לגשת לרחבת הטנדמים (מחוברים) וככה אני עולה למטוס, מפחד פחד מוות מהיציאה מהמטוס, מהנפילה, מהצניחה!

אני מת על מטוסים, על טיסות, ההמראה, הנחיתה, להסתכל מהחלון לראות את העולם מלמעלה, לנסות לזהות איזה עיר איזה מושב, איזה כביש. מכונה שלוקחת אותך למקום אחר, הטיסה הזאת היתה כל כך שונה, המחשבה שאני עולה על מטוס ולא חוזר איתו היא מחשבה כל כך משונה, המטוס הזה ערום ופתוח, דלת מפלסטיק שקוף שמתגלגל כלפי מעלה ובכלל לא סגרו אותה כל הטיסה, צפוף, שתי ספסלים דקים ו23 אנשים מצטופפים עד שהכי קרוב ליציאה בכלל יושב על הרצפה ליד היציאה, כמה רעש מהמנועים, ואיזה קור!

הנפילה היתה כמו 30 שניות של פחד שרק רציתי שיגמר! קר, רעש, פחד, סיווט מה לאנשים ולזה, אבל אז נפתח החופה ובשניה התאהבתי בהרגשה הכי מטריפה בעולם, לא רציתי שזה בחיים יגמר! איזה נוף 5000 רגל, איזה שקט, איזה רגוע פה לא יאמן!

הכי מצחיק היה שהמדריך אמר לי בוא תיקח תידיות, לא נראה לי שהוא היה מוכן לתגובה אבל דפקתי צעקות, לא, לא, לא הוא אמר לי מה אני דואג כלום לא יכול לקרות ואני בסרט על ההוא שלפני כמה דקות פונה לבית חולים כי הוא שחרר תידיות!

אח"כ שאלתי את ערן עם זה נורמלי לא להנות מהנפילה, והוא ציין שיש גם ספורטים רק של דאיה. היום אחרי שיש לי רשיון צניחה אני מבין שבפעם ההיא שקפצתי, ובקפיצות הראשונות שלי אח"כ שעשיתי את הקורס צניחה היה בי פחד, רעדו לי הביצים, אבל עם ההתרגשות והאדרנלין הכל נהיה סלט, עד היום אני מתרגש וזה טוב זה נורמלי להתרגש מקפיצה ממטוס בגובה של 4 ק"מ הרי זה חלק מהחוויה!

למה המשכתי לרשיון אחרי שפחדתי כל כך בקפיצת טאנדם, לא כל כך יודע לענות על זה מהרגע שזה נכנס לי לראש זה לא יצא ממני, אבל מה שלא תהיה הסיבה אני שמח שזה קרה!