אגדת אגד והמבוך המתפתל

ארגון וסדר ים תיכוני גלי עד גבע גלי

סיפור אמיתי

קורה – קבעתי פגישה בירושלים - קורה!

קורה שמגלים שם חיים – שאולי אפילו אפשר לעשות איתם עסקים (עם אלו אי שם בירושלים).

אז יום ראשון בבוקר, אופטימי ועליז, חניתי בחניון ארלוזורוב ושמתי פני לתחנת האוטובוס - אגד מספר 480 המגיע לבירתנו הנצחית.

הפגישה ב-9:00 הייתי בתחנה כבר ב-7:15.

אני תמיד מעדיף להקדים 20 דקות מלאחר 2 דקות.

התחנה, תחנה חדשה, מסוג המבוך המתפתל – לשמירה על הסדר...

והיא, התחנה, היתה ריקה – מאוטובוסים הכוונה – מה שגרם לתור של כרבע מאוכלוסית תל-אביב והסביבה.

והתור היה מכל הכיוונים – מכל כיוון אפשרי...

קניתי כרטיס ויצאתי למסע ארוך עד לסוף התור.

הגעתי...

המתנתי בשמש כמו שצריך (רק מי שבמבוך המתפתל זוכה לצל)...

והאוטובוס בושש...

והזמן חולף...

והשמש עולה במסלולה...

והחייל שלידי מסביר "ככה זה בימי ראשון..."

"אז למה הם לא מוסיפים אוטובוסים, אם הסיפור מוכר ויידוע?" אני שואל אותו כאילו הוא הבעלים של אגד.

הוא מחייך.

גולנצ'יק, רב"ט, שבע קרבות תחבורה, מזיע, עם תרמיל בגודל של בניין.

והאוטובוס ממשיך לבושש...

והזמן חולף...

והשמש ממשיכה במסלולה...

והתור ממשיך עובר את התחנה שאחרינו ומגיע כבר למגרש החנייה...

וסוף סוף מגיע אוטובוס.

איזו הקלה...

מיד הוא מוקף נחיל אדם – כמו דגיגים לפת לחם שצפה לקראתם.

החבר'ה מגיעים מכל הכיוונים – סטודנטים וחיילים ממהרים לדחוף קיטבגים לתא המטען, כאילו בכך קבעו חזקה על האוטובוס הזה. (לא משנה שלא עמדו ממש בתור ובטח לא עברו את המסלול המפותל)... ומיד כשתקעו יתד (קיטבג יותר נכון) הם מסתערים לכיוון הדלת משמאל.

במסתערים גם קרביות וקרביים, גם ג'ובניקיות וג'ובניקים וגם אזרחיות ואזרחים (כנראה במילואים) – אין ספק, אין על הצבא שלנו).

אותו כח בא גם מימין לדלת הנהג.

אלו שהגיעו מהצד (הם כנראה "רק פתק").

ושני ראשי חץ אלו, משמאל ומימין, מונעים בעוצמה ובנחישות חדירת מסתננים, שעמדו וחיכו באופן מסודר, במסלול המתפתל.

כאן בוודאות, השמאל והימין לא פראיירים של המרכז!

הלחץ על הדלת עצום – מסתבר שאגד דאגו לדלתות פלדה משוכללות והדלת מחזיקה מעמד – ברם מרוב הלחץ קשה מאד להכנס... גם לימניים גם לשמולאנים ובוודאי למרכזיים שעמדו וחיכו במסלול המתפתל...

וכך תחת לחץ הולך וגובר נדחסת המסה וממלאה את חלל האוטובוס.

אנחנו, אלו שמרחוק, רואים ולא זוכים לאוטובוס המובטח...

לא רק שלא זוכים – התור אפילו לא מתקדם...

האוטובוס התמלא ביימניים ושמולניים ועוד שלוש וחצי מרכזיים שזורקים עצמם קדימה בגבורה אין קץ.

וזהו.

נסע האוטובוס.

ואנחנו ממשיכים להזדיין בסבלנות...

ולהגיר זיעה...

והאוטובוס ממשיך לבושש...

והזמן חולף...

והשמש ממשיכה במסלולה...

והתור ממשיך כבר וממלא את מגרש החנייה...

ו... הנה הנה מגיע עוד אוטובוס!!!

שוב חוזר הסיפור – תיקים, תא מטען ימניים, שמולאנים, מרכזיים...

והנה איזה יופי, מגיע עוד אוטובוס – רק מה, במקום שיחכה ככה באופן מסודר, אחרי הראשון, ויתקדם כשהראשון יעזוב, הוא נעמד במקביל לו...

חוסם נתיב, פותח דלת...... ו.... עכשיו זה לא רק ימניים ושמולניים – עכשיו גם אלו ממרכז התור, אלו שאינם כלואים במסלול המבוך המתפתל, מזנקים.

עכשיו זה כמו שני מקקים ירוקים, מוקפים במליון נמלים מזיעות.

והתנועה חסומה - קווים אחרים לא יכולים לעבור – 480 מעלה נוסעים בשני מסלולים.

והנה עוד אלו עומדים ומתמלאים, מגיע אוטובוס נוסף ועוצר (למזלי) באזור התור שלי... פותח דלתות ו... אני לא צריך לעשות שום דבר... אני גם לא עושה דבר... אני אפילו לא מזיז רגליים... אני נדחס ונשאב ורואה מולי עורף מזיע של גולנציק ובאחורי 16M של חברו... מקווה רק שהנ"ל וידא שאין כדור בקנה... מרגיש ת'צלעות על סף קריסה... משתדל לנשום...

ופתאום מולי נהג והגה...

דמעות אושר עלו בעיני כשניקב לי את הכרטיס...

אני אפילו מוצא מקום ישיבה...

תוך 2-3 דקות כל שלושת האוטובוסים יוצאים יחדיו לדרך, וכולם עליזים וטובי לב.

רק אלו שעדיין לכודים במסלול המבוך המתפתל, צורחים, זועפים ומקללים אחרינו...

מה קרה?

למה צעקות?

קללות?

למה החוסר סבלנות הזה?

לפחות אתם בצל...

צ

מקרא לתמונה:

1. תחילת התור...

2. מסלול המבוך המביך המתפתל... המוצל...

3. הימניים

4. השמולאניים

5. בתחילת המסע לסוף התור...

לצערי אין לי עדשה רחבה...