ידעתי שאם אני אלך היום משהו יקרה, פשוט ידעתי.

קרה.

אדון יקר,

הצלחת להזיז משהו ועל זה אני מודה לך.

אני יושבת אצלך היום בשיעור ואתה מוציא אותי מדעתי. ככל שאתה מדבר יותר, אני סובלת יותר.

אני יודעת, אני יודעת- אני יוצרת את הסבל.

איך יכול להיות שכל מה שאתה אומר הוא כל כך מובן מאליו? הרי זו שפה חדשה שאני לא מכירה, אז למה היא לא באמת שונה?

הכל ברור, הכל ידוע, הכל טריוויאלי.

"התודעה לא מתארת את המציאות אלא בונה מציאות" אמרת.

"יש פה נשים על כיסאות, האם אני מסתכל על הנשים או על הרווח בין הכיסאות?" ואת זה אמרת.

"הסכין היא לא סכין לפי תפיסתנו של מה זה סכין" וגם את זה אמרת.

תגיד לי אדון נכבד, אתה באמת חושב שאני כזאת מפגרת? אתה פשוט מזלזל באינטליגנציה שלי (או לפחות אני מקווה, כי אם אתה באמת אמור להיות בן אדם מוערך- אין לי מקום בחיים האלה). טוב שאתה לא זורק לי משפטים כמו : "אין עשן בלי אש".

וכל השאר יושבים להם שם ונותנים לך דוגמאות מהחיים שלהם על מה שאתה אומר.

לשניה היתה לי התרוממות נפש, האמת, מאית השניה. קלטתי את הילד הכתום עם הזקן והקעקועים מתסכל לעברי וחשבתי שהוא גם מבין מה קורה פה. לא סגורה שזה נכון.

חזרתי לענייני וניסיתי להקשיב לך שוב, אפילו עצרתי אותך ושאלתי אותך שאלה. השאלה לא היתה על התורה שלך אלא על זאת שהתורה שלך יצאה ממנה. אמרת לי שאתה לא בקיא בנושא ונתת לי תשובה שטחית וחלקית. כשראיתי שאתה מסתבך שחררתי ואמרתי לך שהבנתי.

אני מקווה שבמקצוע המקורי שלך אתה יותר טוב, משום מה אני בספק.

אני חסרת סבלנות. די! בא לי לקום וללכת, אני ממש במועקה.

כיבדתי אותך ועזבתי רק בהפסקה.

אני רוצה להאמין שזו לא התורה אלא, רק השיעור הזה.

ואם לא, אז יש להבין ש: כוס אמק, אני שוב במשבר אמונה!