ירושלים (העיר בה נולדתי) היתה בשבילי מאז ומתמיד סיר לחץ אנרגתי. עוד כילדה משהו בתחושות האנרגתיות הבלתי מוסברות של העיר הזאת הציקו לי... ובחיפושי אחר אלוהים, לא החילוניים ולא הדתיים בעיר הזאת הצליחו לתת לי מענה לאין סוף השאלות והתשובות הבלתי מספקות וכל שבקשה נפשי היה לעזוב ולהתאוורר מן העיר הזאת כמה שיותר מהר... וכך היה!

בגיל 18 ודקה נטשתי בשמחה את \"עיר הזהב, של נחושת ושל אור\". את \"אויר ההרים הצלול כיין\" החלפתי במי הירקון הנשפכים אל הים...
משם מסע חיי ידע אין סוף חוויות, התנסויות והרפתקאות שביקשו ודרשו התבוננות וחקירה פנימית וחיצונית בכל פעם מחדש... ואני את אלוהים המשכתי לחפש...

מידי פעם הוא התגלה לי ונתן לי תשובות אבל לא לאורך זמן, כאילו לא רצה לקבע אותי באיזו תשובה וודאית קבועה, כאילו נתן לי להבין שהוא רוצה שאמשיך לחפש אותו... אמשיך לחזר אחריו... אמשיך להתאמץ בשבילו... כמו איזה מאהב למוד נסיון היודע שברגע שיתן לי את כל כולו כבר אאבד בו עיניין ולכן החליט לשחק את הבילתי מושג!

חלפו למעלה מ-20 שנה מאז נטשתי את עיר הזהב השנויה במחלוקת לטובת המחלוקת השנויה בתוכי...

ביום רביעי בבוקר (ערב שימחת תורה) אני בתל-השומר - מחלקת יולדות- מבקרת לקוחה שילדה. אני יושבת איתה ועם הפעוט בן ה- 24 שעות, קשובה בהתרגשות לסיפורי הצירים ולחווית הלידה ומרגישה לרגע ששוב פגשתי את אלוהים בשיא הדרו, כשלפתע אני מקבלת טלפון בהול מאבי שמודיע לי: \" אמא לא מרגישה טוב, אני  לוקח אותה בדחיפות לחדר המיון!\"
נשמתי נעצרה ואיתה נעצר לרגע גם הדרו של אלהים!
תוך דקה אני מוצאת את עצמי נוסעת בדחיפות אל העיר ש\"אם אשכחה, תשכח ימיני\". בעיניי היא כבר לא עיר של זהב, גם לא של נחושת כרגע, אולי של חלודה... אני נוסעת לבית החולים \"שערי צדק\" וכל הדרך מבקשת מאלוהים לפתוח את שערי הצדק והרחמים אל אימי, שהרי עד אתמול היתה בריאה כמו שור.

...את חוויותיי מחדר המיון אחסוך מכם למעט העובדה שאימי פירכסה ואיבדה את ההכרה פעמיים מול עיניי (חוויה מזעזעת!) ורק לאחר שדרשתי בתקיפות היא הובלה בדחיפות לקומה מס. 8 - היחידה לטיפול נמרץ!

אני ממתינה ליד מיטתה כבר שעות אין סוף...
ערב שימחת תורה היום! בית החולים \"שערי צדק\" הוא בית חולים דתי. אנחנו משפחה חילונית לחלוטין. לא ברור לי מדוע אבי הביא את אימי דוקא לכאן.
השעה כבר כמעט חצות. אני לא משה ממיטתה של אימי ולו לרגע. היא-מחוסרת הכרה לחלוטין! אני- בהכרה מלאה שאלהים הולך להפגיש אותי הפעם עם תהומות השכול והחושך!!!!
אני מסתכלת על אימי, היא מונשמת ומחוברת דרך אלף ואחד צינורות וחוטים למוניטור. לידה בחדר עוד 5 מטופלים מחוסרי הכרה, כולם גברים, היא \"היפיפיה הנרדמת \" היחידה.

חלפו שעות ספורות בלבד מאז אלוהים התגלה לי הבוקר בשיא הדרו במח' יולדות בתל-השומר ועד לרגע זה. ברגע זה הוא מפגיש אותי בשיא תעוזתו! איך הוא מעז! למען השם! איך הוא מעז!
אני מכינה את עצמי לכל אפשרות ולו הגרועה ביותר לגבי אימי...אני חסרת אונים...באיבוד שליטה מוחלט... מחזיקה את עצמי בכח לא להתפרק. אני חייבת להיות חזקה כרגע בשביל אמא'לה שלי וגם למען אבי המבוהל שהחל להתייפח.
אני מרגישה מחנק בגרוני, בטני כואבת, כל גופי מקובץ, אני סחוטה... סחוטה ריגשית, מוטשת נפשית... אני מוכרחה לצאת לרגע מהמקום חסר ההכרה הזה בקומה מס. 8. אני מחליטה לקחת את הסיכון ולעזוב את אימי ולו לרגע קט בכדי להתאוורר לכמה דקות בחצר בית החולים. אני יוצאת אל המזדרון ומשם אל אזור המעליות. אני לוחצת על הכפתור ומזמינה את המעלית לבוא ולקחת אותי לכמה דקות של שפיות. אני ממתינה וממתינה ... וממ..תי...נ...ננננההההה... ונזכרת שזה ערב חג, זהו בית חולים דתי, המעליות-הן מעליות שבת! אלוהים!!!
לבסוף המעלית מגיעה, אני נכנסת ולוחצת על כפתור הכניסה, שום כפתור לא נלחץ, זאת מעלית של שבת, היא עוצרת אוטומטית בכל קומה וקומה, שום לחיצה לא תזרז אותה. הדלתות נסגרות והיא מתחילה את מסעה באיטיות רבה לקומה הבאה: קומה מס. 7. דלת המעלית נפתחת ולתוכה נכנסת משפחה יהודית-דתית (אני מזהה לפי הלבוש), הם מסתכלים עלי מהנהנים בראשם לשלום, אני ממהרת לבדוק שמלבושיי מספיק צנועים... המעלית ממשיכה את מסעה ועוצרת בקומה הבאה-מס. 6, דלת המעלית נפתחת ולתוכה נכנסת משפחה מוסלמית- דתית (אני מזהה לפי הלבוש). הם מסתכלים על המשפחה היהודית-דתית ומברכים:
 \"חג שמח\" ,
\" תודה רבה, שיהיה לכם צום קל\" - עונה המשפחה הדתית-יהודית (הם צמים את צום הרמדאן כרגע). המשפחה המוסלתית מושיטה לפתע סלסלת קש מלאה בשוקולדים לעברי ולעבר המשפחה הדתית-יהודית ואומרת:
\"בבקשה, תתכבדו...באמת תתכבדו...זה כשר\".
אנחנו 7 אנשים במעלית (שכבר הספיקה לעצור בקומה מס. 4): 3 מוסלמים-דתיים, 3  יהודים-דתיים וחילונית שמאלנית אחת (אני). המשפחה היהודית-דתית מושיטה את ידה לסלסלת השוקולדים, \"שוקרן\" - היהודים מודים להם,  \"שאלוהים יתן לכם רק בריאות\" - עונים מחיוך המוסלמים.
המעלית בדרכה אל קומת הכניסה.
לפתע אני מרגישה מן רטט כזה של התרגשות בבטן,דמעות לא מוסברות של אושר מציפות את עיניי, אני במעלית של בית החולים של העיר שחוברה לה יחדיו. אלוהים התגלה לי שוב בשיא הדרו: ברגע זה, לכאן, השלום כבר הגיע!!!!!!!
החוויה הזאת מעצימה אותי! היא נותנת לי כוחות מחודשים שלא היו לי עד לפני רגע.

לחולים - יש תפקיד חשוב בחיינו: הם עוזרים לנו לברור בין עיקר לטפל ומבקשים מאיתנו לראות את החיים בפרופורציה הראויה.

דלת המעלית נפתחת בקומת הכניסה, המוסלמים והדתיים נפרדים בברכת שלום זו מזו. לי כבר אין צורך להתאוורר בחוץ, כוחותיי כבר מתחדשים מעצמם. אני מחליטה להשאר במעלית וממתינה שתסגר ותחל שוב במסעה קומה אחר קומה כלפי מעלה...
לפתע הסלולר שלי מצלצל, המספר לא מזוהה, אני תוהה בחשדנות ועונה:
\"הלו?\",
\"שלום, אני מדבר עם סיגלית הבת של שולמית?\"
\"כן, זאת אני\",
על הקו נמצא הרופא התורן במח' לטיפול נמרץ:
\"אימך בזה הרגע התעוררה\"!
שערי הצדק נפתחו שוב לרווחה...הללו-יה!