קול שירה רווי רגש חדר אל הכרתי המעופפת.הדשא בפארק היה ירוק ולח ונקי.שובל  לבן של שני פרפרים  שזמנם קצר קשר אותי למציאות .בין שני עצי אורן בודדים עמד בחור, פניו אל השמש,ושר  כשידיו פרושות,משהו על  עיר הקודש.הייתי אני ,הוא ואלוהים.התחינה הייתה כבקשת נדבה אבל הניגון נגע בי בייאושו.ברך ,שר הבחור,אנא,  והבחנתי כי חבש כיפה עגולה ,כבידה מצמר,והציצית על ארבע כנפותיה   נעה ברוח.תוספות הבגדים היו זרות לו. כשחקן מתחיל הלומד את תפקידו חיפש את חלקות ההרגל החדש.עורב שחור (יש לבן?)ניקר בין העשבים.ראשו נע כמו מחוג השניות בקצבו,  ובכיוונו היה מאונך - פעם באדמה פעם באוויר. עינו המתהפכת תרה את הצפוי.תרמיל גב  וג'ינס כחול משופשף לא מצאו מנוח. נעלי התעמלות חדשות ניצבו דום.את גבו ראיתי.התפילה הפרטית התרוממה לשמים בתרועה מתגברת.בכביש ליד התפקפקו המכוניות.זעם כבוש עטף כאד שחר את טורי הנוסעים העומדים ובעצם יושבים חגורים.  ודרוכים כל כך. בשביל מה?עצביהם בפול טורים ואצבע אחת מגששת במערות  האף.לקראת מה? סיעה של ילדות אצה לגן בקול צחוק.המורה לבשה אפור וכובע שחור כיסה את ראשה עד חצי מגלגל העין.כל התלמידות לבשו שמלות ארוכות עד הרצפה.רק  תנועת גופן התמימה הייתה פטורה מהצנזורה שהושתה עליהן בבית פנימה בלי אומר.הגרפיטי במגרש הכדורסל  ניהלו  שיח שקט, צבעוני.שני פועלים ערבים, זה אוסף זבל בכפיפה וזה עומד מעליו עם סיגריה,החליפו לסירוגין הבעות של שמחה ועצב,דאגה ותימהון.סטודנט קמוט חולצה קם היום בבית לא שלו ומיהר להסתדר בתוך הליכתו.דפים כתובים בכתב יד הציצו מכיסיו.החול והמגלשות  רבצו במנוחה טרם פורענות.צופרי המשטרה הבהילו את ציפורי הנוי.ראש הממשלה בדרך למשחק עם  כפתור אדום.קולו של הפונה למרומים הזדנב אחרי.המילים היו קצוצות ולא מחוברות אך מובנות לי.מאין באנו ולאן אנו הולכים כל יום.