כיצד נתייחס למנהיג שבנו משתמט מצה"ל? שחבריו הקרובים מושחתים או שבני משפחתו הקרובים בוחשים תמידית בקלחת ההחלטות הגורליות? ומה בדבר מנהיג שלא מסוגל לחיות בזוגיות נורמאלית או שאשתו מתכחשת לו? מה זה אומר על אישיות המנהיג ואופיו? מה זה אומר על יכול ההשפעה שלו והתווית העתיד?

באופן כללי, השאלה היא האם ניתן להפריד בדמות המנהיג בין התחום הפרטי לתחום הציבורי. אולם גם אם נאמר שניתן להפריד בין התחומים, האבחנה הזו תקפה במצב בו המנהיג מסתיר את משפחתו, או את אחד מקרוביו. וודאי שלא ניתן להשתמש באבחנה כאשר אותו מנהיג טורח להבליט את המעגל הקרוב אליו.

ועוד, גם אם יהיה מנהיג שיטרח להסתיר את עולמו הפרטי, עדיין ישנו תחום שבו יש צורך לבחון אותו גם בניגוד לרצונו. זהו תחום החינוך או המורשת, כלומר לאילו כיוונים הלכו בניו של אותו מנהיג ואיזה מורשת הוא הנחיל. זהו מבחן אולטימטיבי שכל מנהיג צריך לעבור. אין הכוונה שבנו של מנהיג סוציאליסט צריך גם כן להתמקם בצד השמאלי של הסקאלה, אלא שגם אם אותו בן הוא קפיטליסט עדיין ערכים חברתיים משחקים אצלו תפקיד. מדוע? כי גם בבחירה מושכלת וחופשית של כל אדם, המטען של הדוגמא האישית או המודל, שלאורו גדל אותו אדם, מהווה משקל חשוב בבחירתו. הבחירות של בני וקרובי מנהיגים מעידה על המורשת האותנטית שאותם מנהיגים ביקשו להנחיל.

ההפטרה של פרשתנו, פרשת חיי שרה, מציבה דמות נוספת של אחד מאבות האומה כהשוואה או כהנגדה לאברהם. כמו בסיטואציה המתוארת בפרשתנו "ואברהם זקן בא בימים", כך גם ההפטרה נפתחת במילים "והמלך דויד זקן". ההבדל הוא שאצל אברהם הפסוק ממשיך "וה' ברך את אברהם בכול", כלומר זקנתו של אברהם מאופיינת בעמדת כוח, אצל דויד המילים הן "ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו", מין זקן כזה שכל כך קר לו שצריך להביא לו שמיכה אנושית (האישה השונמית) שתחמם אותו.

המקרא לא עשה הנחות לא לאברהם ולא לדויד בחשיפת התנהגות המעגלים הקרובים אליהם. אברהם היה הראשון (ולא האחרון) שנתן לאשתו שרה להחליט החלטות גורליות, כמו גירוש הגר וישמעאל. אגב 'שרה', הרי זהו שמה לאחר ששינה אותו האלוהים מ'שרי', ואולם בעוד שלשינוי השם של 'אברם' ל'אברהם' ניתנה סיבה (אב המון גויים), הרי שבמקרה של שרה לא ניתן הסבר. אולי היה ברור למחבר שהקורא יבין היטב מי מתנהגת כמו 'שָֹר' (minister) בבית. לענייננו, אברהם הבין בשלב מסוים שמותר לו גם להתנגד לשרה. עד כאן בנושא חשיפת המעגל הקרוב לאברהם. לגבי המורשת שלו, אנו ערים לכך שהוא סילק את ישמעאל, אבל ישמעאל לא ברח מהבית אלא שולח ממנו. כלומר, זהו צעד מחושב שקובע מורשת. לפעמים צריך להגיד 'מה לא' ו'מי לא' על מנת להבין מה כן. נראה שגם ישמעאל וגם יצחק קיבלו את העניין הזה בהבנה, המסר הובן – היורש הוא יצחק – זה לא הפריע לשניהם להגיע לקבור את אביהם ביחד. זה גם לא הפריע למקרא לתאר את פריחתו של ישמעאל לאדם חזק שמעמיד לאום בעל 12 שבטים. נשמע מוכר?

הסיפור של דויד קצת יותר מבאס. הג'ינג'י הנחמד מהשיר של כוורת לא באמת הצליח להגדיר לדורות הבאים מי כן ומי לא. לא אחת הוא נתקל בפוטשים ופאלטות שנעשו לו ע"י בניו, אמנון מזה ואבשלום מזה. הדברים הגיעו לידי כך שבפרק אותו אנו קוראים בהפטרה אנו שומעים על כך שדויד לא השכיל להגדיר מיהו יורשו בסוף ימיו, ובנו אדוניה ניצל את הוואקום כדי להמליך את עצמו. מילות המפתח בסיפור של אדוניה והוואקום שנוצר הן: "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית". כלומר, דויד מעולם לא העיר לבנו על דבר. לא פלא שהסיפור בהפטרה ממשיך ומתאר איזו מניפולציה מחושבת עשו בת שבע, אשת דויד ואימו של שלמה, והנביא/היועץ נתן, על מנת לגרום לכך ששלמה יהיה היורש החוקי.

בלי לגרוע מזכויותיו של דויד, נראה כי חוסר היכולת שלו לקבוע מורשת עתידית (אגב, אלוהים אפילו לא הרשה לו לעצב מונומנט להנצחה – אסר עליו לבנות את בית המקדש למרות רצונו) היא שהביאה אותו למצב בו בסוף ימיו הוא חסר אונים, ואשתו והיועץ הפוליטי/מוסרי שלו מתמרנים אותו.

להבדיל, אברהם היה האיש שבדרכו המתפתחת למד להנחיל להמון הגויים סביבו מחד, ולסביבתו הקרובה מאידך, מורשת מוסרית ברורה. כך יוצא שכשהוא זקן, הוא עדיין מסוגל להנחות באופן ברור את עבדו/יועצו אליעזר כיצד לדאוג להמשך השושלת – למצוא ליצחק אישה מארץ מולדתו.

האם השכלנו והאם נשכיל למצוא מנהיגים שמורשתם מעידה על הנהגתם?