תסתכל לי בעיניים ותגיד את מה שאתה אומר מאחורי הגב. פתאום השפתיים קופאות והמילים נתקעות בגרון. חונקות, מסרבות לצאת. הן כנראה יודעות למה, והן צודקות. נגמר הקרקס, שפל שכמוך. כך מסתבר.

תמיד אותו סיפור, הגלגל חוזר וניצב מול אותה נקודה בו החלום מתנפץ והופך לאלפי רסיסים קטנטנים של אושר, עצב, אכזבה, קנאה ובעיקר אהבה. זה בדרך כלל מתפוצץ בפרצוף.

תסתכל לי בעיניים, עמוק עמוק ותנסה להסביר. תנסה למצוא תשובות לכל סימני השאלה הגדולים האלה שגם אני וגם אתה יודעים שמגיעה לי תשובה הגונה עליהם.

הגלגל מסתובב ונעצר,שוב, באותה נקודה בדיוק. אותו סיפור על האחד שנתתי את שלא הגיע לו.

תסתכל לי בעיניים. פשוט ככה, בלי תירוצים. בלי מגבלה של זמנים. תפריד את כל התירוצים מהאמת. אותה אחת שמסתתרת לה שם, חבויה. תנסה להחיות אותה, להפוך אותה למילים שמחברות משפטים. אבל השתיקה שלך נותרת שהייתה, מביכה. אפילו לא רועמת.

ניסיון העבר מנסה להעמיד אותי על טעותי. הגוף מכין את עצמו למצב חירום. עד שמגיעה תפנית בעלילה.

בשתיקה רועמת אני עוצרת את הגלגל, משחררת את העבר ושומרת על החלום. מונעת ממנו להתפוצץ. במקום, מטפחת אותו. משלימה עם החסרונות שלו ואוספת אותם אלי. קרוב ללב.

תסתכל לי בעיניים ותבין, או שלא. כנראה שלא, תבחר לברוח לתוך הספק. תסתכל לי בעיניים ותראה מראה של עצמך. מלבב? לא בטוח.

מציאות דור שלוש וחצי תסנוור אותך. תנסה לא לברוח, שוב.