שבתי לפני כחצי שעה מסריחה מסיגריות ומאלכוהול מאיזו מסיבה.

אני והחברות ללימודים החלטנו שאנחנו יוצאות היום לציד. 

מלוות בחצאיות מיני, קופסת סיגריות ואחת בשנייה, יצאנו למשימה.

תחילה היה נראה שאין עם מי לעבוד, אבל ככל שעבר הזמן ומס' כוסות האלכוהול גבר, המצב השתנה.

אחרי כ-3 דרינקים כבר נהיה ממש כיף והתחלתי להרגיש את הסחרור הכייפי הזה של האלכוהול.

תוך כדי שאני מקפצת לצלילי אינפקטד משרום, התחיל איתי איזה בחור. 

הוא ממש לא עניין אותי. לא יודעת למה. סתם.. אני יודעת למה. כי הוא לא היה נראה כל כך טוב. ואם אחרי כמה כוסות הוא לא נראה לי טוב, אז כנראה שמחר בבוקר זה לא ישתפר.

בכל מקרה, אין לי מושג למה, אולי סתם כי ממש רציתי שהוא כבר ילך, וזאת הייתה הדרך הכי פחות מגעילה לעשות את זה,נתתי לו את הטלפון שלי. ואין לי מושג איך, אבל אני צריכה לחשוב על משהו להגיד לו כשהוא יתקשר. וכנראה שהוא יתקשר. כיאה לאילו שאין רצון שיעשו כך.

בכל מקרה, אולי זה לא יפה להגיד, אבל את תפקידו הערב הוא מילא. נתן לי את הבוסט הקטן שהאגו השיכור שלי היה צריך. תודה לך בחור שאני לא רוצה.

האווירה הייתה טובה.

שיכורות, מרוצות מחויכות ומפטפטות עם בחורים ואחת עם השנייה, פיזזנו על הרחבה.

ופתאום ראיתי איזה בחור אחר שדווקא היה נראה לי. ומתוך כל השכרות והאגו המורם בתוספת של החברה שכל הזמן דחקה בי, הלכתי להתחיל איתו.

ראיתי שהוא הדליק סיגריה אז קפצתי על ההזדמנות לבקש ממנו אש.

אסטרטגיה זו כשלה בכך שהבחור נתן לי אש ובזה נגמר הסיפור.

בבושת פנים חזרתי לבסיס האם איפה שחברותיי המשיכו לדחוק ולשאול אם אני רוצה שהן ישאלו אותו וכאלה.

לגשת אליו בעצמי היה נראה לי הרעיון הכי טוב באותו הרגע ויאמר לזכותי שדווקא התחלתי יפה. ניגשתי אליו ואמרתי ש"האמת היא, שהמצית הייתה רק תירוץ". ובהתחלה זה דווקא התחיל טוב, הייתה לחיצת יד, נעים מאוד וכאלה. ומאז- לא יודעת אם בגלל הרגע המביך, האלכוהול, או השילוב של שניהם אבל התחלתי לגמגם כל מיני שטויות חסרות מהות שאפילו הביכו אותו, מה שהוביל לשלב הבא בו קיבלתי את המכה. "אממ האמת היא שאני בדיוק התחלתי לצאת עם מישהי עכשיו.." גמגמם תכול-העיניים.

חייכתי חיוך מזויף ואמרתי לו שיהיה לו בהצלחה. אבל ידעתי שהמישהי שלו מזויפת בערך כמו החיוך שלי. ובשנייה אחת, נפלה חשכה על הערב.

אבוי. קיבלתי לא. בחור סתמי שאני לא מכירה דחה אותי ככה בשנייה. חוצפן. כבר לא שמעתי את המוזיקה מסביב וכבר לא שמעתי כלום. רק את קולו של האגו השרוט והפגוע. לא הרגשתי כלום, חוץ מהשפלה. רק הרגשתי מטומטמת. רק רציתי להיעלם משם, וכמה שיותר מהר אם אפשר. הביתה. עכשיו. "אוף, איזה מפגרת יצאתי!" חפרתי לחברות שלי כל הדרך הביתה ואחר כך לשותף שלי בבית. אוף אני כזאת גרועה. 

כאילו מה חשבתי לעצמי? הרי ברור שאם אני אלך להתחיל איתו הוא יגיד לי לא..באיזה סרט אני חיה? טוב זהו, אני לא מתחילה יותר עם בנים. פעם הייתי עושה את זה יותר ועכשיו בדיוק נזכרתי למה זה היה פעם. בדיוק בגלל רגעים כאלה. תחושה שחורה ורעה נפלה עליי. זהו, אני סיימתי. כל הדרך חזרתי הבייתה בבאסה ולא יכלתי שלא לחשוב על הקטע המטומטם הזה.

אחרי שחפרתי קצת (טוב אולי קצת הרבה) לשותף שלי, נכנסתי להתקלח ואז פתאום נפלה עליי ההבנה שבעצם, בסופו של יום לא קרה כלום. עוד יומיים אצא שוב ואמצא לי כבר איזה בחור אחר להידלק עליו או שירצה אותי. בסופו של דבר מה כבר קרה. כולה איזה בחור אמר לי לא כי זיינתי לו את המוח כשהייתי שיכורה. אז למה זה כל כך מפריע לי?

הרי בדיוק היום קרו לי 2 קטעים הפוכים. אחד התחיל איתי- מה שאמור להחמיא לי והשני דחה אותי- מה שאמור לבאס אותי. ככה שמבחינה מתמטית יבשה, אני מאוזנת. ובכל זאת, יצאתי מהערב עם הרגשת באסה.למה הצד המבאס תמיד מקבל יותר משקל?! למה זה לא משנה כמה בחורים ירצו ויהיו מעוניינים, תמיד אני אזקוף לרעתי דווקא את אלו שלא רצו...?

והאמת היא שבכלל, זה ככה תמיד גם בלי קשר אליהם.

ובעצם השאלה היא אחרת- למה תמיד אנחנו לוקחים דווקא את הדחיות ואת הביאוסים הרבה יותר קשה וזוכרים אותם הרבה יותר מאשר את הפירגונים והמחמאות? הרי לא יהיה לנו יותר טוב אם זה יהיה ההיפך? שנזקוף לטובתנו את מה שיצא טוב ושנטשטש מהזיכרון את מה שלא?

ועם נקודה זו למחשבה שיהיה לכולנו לילה טוב...