פאריז שנת 2000.חורף . אני וחברתי י' עומדות ברובע המארה המשופץ מול חלון ראווה אשר ממנו ניבטות אלינו ,בובות, כוסות,פיצ'פקאס כאלה ואחרים שהדבר היחיד המשותף להם שהם בצבעים בורקים ,מנצנצים,פרוותיים ועוד.
י' עומדת וצועקת"יאוו תראי איזו חנות מדהימה,כמה זה יפה,איזה דברים מדהימים, אני חייבת לקנות משהו " , נכנסת פנימה ומשאירה אותי פעורת פה עם מחשבה אחת ויחידה בראש
"מה לעזעזל עושים עם השטויות הצבעוניות האלו"? למה זה טוב?
שאלתי את י', את השאלה הקיומית שמילאה את מוחי והיא בהתה בי ואמרה"טלי,לא עושים עם זה כלום,זה יפה". או שתיכנסי לחנות או שתעמדי בחוץ נכנסתי פנימה,בכל זאת היה קר
תאמינו לי, לא הבנתי מה היא רוצה,היא קפצה מדבר לדבר וכל פעם צעקה בשמחה "איזה,מקסים,איזה מדהים" ואני עונה לה "ומה עושים עם זה" והיא עונה "כלום,לא עושים עם זה כלום"
שם מול חלון הראווה,השתרשה בתודעתי העובדה שאני מסתובבת בעולם רק בשבילים שעושים בהם משהו,שבסוף מגיעים למשהו,שיש התחלה אמצע סוף,תוצאות
שיעור שני בקואצ'ינג –את בן אדם של doing וצריכה קצת ללמוד להיות ב being
יצאנו מהחנות י',שמחה וטובת לב ואני בהלם מוחלט
כך במשך שנים אני שואלת אותה את אותה שאלה כאשר אנחנו נפגשות "מה עושים עם זה?" והיא עונה את אותה תשובה "כלום"
שלא תחשבו שי' איזה שאנטי באנטי,היא אושיה רצינית בפני עצמה וניהלה את עולמנו מאחורי הקלעים ביד רמה שנים רבות אבל תמיד אהבה משהו אחר-לצלם היא צלמת בחסד עליון ובכל פעם במהלך שנות חברותינו הארוכות שניסיתי להגיד לה שיש לה כישרון שצריך " ל-ע-ש-ו-ת א-י-ת-ו מ-ש-ה-ו"
היא פתרה אותי בקשקושים על תחביבים ושעוד פעם אני חושבת שעם כל דבר צריך לעשות משהו ושאפשר לפעמים פשוט להנות מדברים
"כן בטח""
השבוע י' שלחה לי פוסט שבו החלה לכתוב עם סיפורים על מגוריה בניכר ,המלצות על דברים שקורים שם והכל מתובל בתמונות הכי מדהימות שראיתי בחיי כל תמונה מספרת את המקום יותר מ 1000 מילים
אני כמובן שלחתי מספר מילים של "איזה,יופי ,מקסים וכו" ומיד כתבתי בנחרצות זהו,עכשיו את עושה עם זה משהו ולהפתעתי היא אמרה לי ,אני יודעת שצריך לעשות עם זה משהו ,אבל מה עושים?
אני קפצתי על המשפט הזה כמוצאת שלל רב ומיד פתחתי בסדרת המלצות שיווקיות לגברת הצעירה כולי שמחה וטובת לב שלקח לי רק 10 שנים להוכיח את דרכי הפרגמטית לחיים טובים ומאושרים..
אבל אז נעצרתי רגע לחשוב וגיליתי שלקח לי את אותם 10 שנים מאז אותו יום מול חלון הראווה להחליף עם חברתי צד ופשוט להיות קצת חסרת מטרה,לכתוב מהגיגי ליבי סתם בשביל הכיף כן ,כייף-רחמנא לצלן
גיליתי שמה ש י' זרעה בתודעתי לפני זמן כה רב שאפשר גם להנות משטויות ממשיכים להראות לי ילדיי שבכל פעם מחדש מוכיחים לי איך הם נהנים מדברים קטנים,וורודים,פרוותיים,מנצנצים שלא עושים איתם כלום
|