♥ מילדות לנעורים ♥ [סוף הפרק החמישי]
באחת השבתות, כאשר בשש לפנות ערב, נשמעה בכריזה ההודעה הקבועה, לצאת מהמים ולעזוב את איזור הרחצה. לידיה לא נראתה והתחלתי ללכת הביתה בגפי. כשהגעתי למורד שביל הכורכר, כבר לא פסעתי לבד... ♥ פרק שישי "דויד מברונזה" ♥
כאילו לא היה דבר טבעי מזה, מצאתי את אֶפִי המציל מחיש צעדיו להדביק את שלי. "את הולכת הביתה?" שאל בנינוחות המקובלת בין מכרים משכבר, אף כי מעולם לא הוחלפה בינינו מילה אחת. באותה נינוחות, למשמע האוזן לפחות, השבתי בחיוב ומרגע זה קלחה שיחה לאורך כל הדרך, אם אפשר לכנות כשיחה, דיבור שוטף שלו וגיחות דיבור בנות שלוש מילים רצופות לכל היותר, משלי...
"נו באמת", ודאי תאמרו בליבכם, "מכל המשתרעות המעורטלות שלמרגלותיו, מצא לו הבחור להתלוות דווקא לילדונת בת שלוש-עשרה – הבלים!" אמת היא שאפי "הדווידי" שבה את ליבי, כבר בקיץ הקודם והיה מושא נכסף לחלומות מפצים, על כל מה שלא עלה יפה במציאות היומיומית, אבל לא מן החלומות ההם נובעים הדברים כאן, שכן ההתרחשות התקיימה ותמָצֵא סבירה, לאחר הפרטים הבאים.
ביתו קרוב היה לביתי, אביו הרופא ואימו הגרמנייה, הסבו לשולחננו בערבי הריקודים בגן הבריכה. הגם שאפי מעולם לא הצטרף, מצא תמיד אמתלה לגשת לשולחן, ללחוש דבר-מה על אוזנה של אימו, או כדי לקחת סיגריה ואגב כך להגניב "מבט ירוק" לעברי. למען הגילוי הנאות - מעולם לא פנה משם בטרם בא על גמולו ב"מבט חום" מבויש שהגנבתי אני לעברו...
את הדרך מן הבריכה הביתה, אפשר לעבור בהליכה קצובה בת רבע שעה, אלא שנשתכחה ממני כליל "שעת ההתייצבות" וגם דרכו לא אצה לו... ריגשה אותי העובדה שבהגיענו, חלף על פני ביתו ובחר ללוות אותי עד הכניסה לחצרי ועוד השתהה להשלים את דבריו...
על מה דיבר? איך זה שאיני זוכרת, אף לא משפט אחד? נראה שלא רק למבוכה שתי פנים – אחת שמשתקת ואחת שבה מרבים לדבר, כך גם שתי סיבות למצב בו תכנים של שיחה אינם נרשמים - כשמרגישים דחייה כלפי בן השיח, [כמו אז, בגן, בחברתו של מרדכי החיפאי], או מפאת התרגשות עצומה נוכח התממשותו של חלום.
עוד אני נאבקת בקרבי להרגיע את הלמות ליבי, שבהחלט לא נבעה מן ההליכה, קלטו אוזניי בתדהמה את המשפט האחרון: - אני רוצה להזמין אותך לסרט בקולנוע "חוף". - אתה חושב שנספיק להצגה הראשונה? שאלתי עניינית כאחת שרגילה בהצעות מעין אלו מגברים שגילם כפול משלי ובתוכי גואה נחשול שעוד רגע חישב להתפרץ מכל נקבובית בעורי. - מה פתאום לראשונה? צחק. לשנייה כמובן ! בום... למה? למה דווקא לשנייה...?? - אה... אני לא חושבת שירשו לי...
באחת הפך הנחשול לבועות של קצף, עם שחשפתי את תלותי בקבלת היתר מהוריי. השפלתי את עיניי, בטוחה שייפרד ממני וילך, אבל הוא נשאר, ניצב על מקומו ולא אמר מילה. מה זה אומר שהוא נשאר ככה? למה הוא מחכה...? - טוב... אז אני אלך לשאול... אמרתי ופניתי לחצר. אימא ואבא הרי מכירים אותו ואת ההורים שלו, הוא לא אדם זר, אולי בכל זאת ירשו... אולי... הלוואי...! עליתי במדרגות - פי יבש, רגליי רועדות, ליבי רותח וראשי קודח למצוא פנייה נאותה לבקשה כל כך לא נאותה.
אבא לא היה צריך להגות את המילים: "בשום אופן לא", גם לא התהווה פתח להתווכח ולהתמקח - "אז אולי להצגה הראשונה"... פניו התקשחו, מראה פיו המתוק, שברגיל העתיר על לחיי נשיקות, עם ובלי סיבה, הפך לחריץ דק ועיניו שזָרו את אימתו, הפנו אותי חזרה אל הדלת, לבשר לאיש מן החלום על שיברו...
בברכיים של פודינג חציתי את החצר אל המדרכה, לבייש את עצמי עוד יותר, אלא שדבר זה נחסך ממני - אפי כבר לא היה שם...
לב בן שלוש-עשרה שהתחנך על אמירה שכיחה, מיום שידע להבחין בין כן ולא - "אָיְן ווֹרְט - אָיְן מָאן", שפירושה: "מילה של גבר" או: "מילה זו מילה", מתקשה להתמודד עם שתי מהלומות בזו אחר זו ומתגייס חיש להמציא סברות, הצדקות ותקוות. כן, בעיקר תקוות...
אבל אפי לא חזר כעבור דקות אחדות – אה, הוא בטח הלך רק לרגע הביתה, גם לא כעבור רבע שעה - אימא שלו בטח מעכבת אותו וגם לא אחר כך - הוא בטח חושב שייקח לי זמן לשכנע את ההורים ובינתיים הלך להתקלח... אחרי שחלף זמן רב שאין לשערו, כשאני פוסעת לכיוון ביתו הלוך ושוב, נפתח סדק קטן בתודעתי לקלוט את המציאות כפשוטה. מוכנה לספוג את "המנה", שבתי הביתה, אבל את העלבון הצורב שמרתי בליבי...
ככל הנראה הייתה הפעם ידה של אימא על העליונה, בחילופי הדברים שהתנהלו ביניהם כשנעדרתי, שכן להפתעתי הרבה, לא נאמרה אף מילה נוספת בעניין. עם זאת, דברים שלא נאמרו בחוץ, התרוצצו בקרבי פנימה. שוב ושוב, פעמים לאין ספור שִחזרתי מה אמר הוא ומה הבנתי אני והדבר לא הרפה ממני ימים רבים...
בערב הריקודים הבא, שוב הסבו הוריו של אפי אל שולחננו, אולם הפעם לא מצא שום אמתלה להתקרב. העיניים של אבא, שהיו מכוונות מראש לצוּדו, גילוהו מייד ובתוך רגע נראו שניהם פוסעים ברוגע לאזור המקלחות, כשידו של אבא מונחת על כתפו, כמתוך חברות טובה. לא הייתה דאגה בליבי לשלומו הפיזי של אפי, כי זו לא הייתה דרכו של אבא - לעצמי חששתי, לְמה שיבהיר לו בקשר אליי...
בדרך הביתה שאלה אימא איך התנהלו הדברים ומה אמר לו. "לא הייתי צריך להגיד הרבה, הספיק שהסתכלתי לו בעיניים, הו-הו כמה שזה מספיק... ואמרתי לו שהבת שלי היא חצי מהגיל שלו. לא נכון! לא נכון! אני כבר בשנה יותר מהחצי! ואז הוא ביקש הרבה פעמים סליחה, כי חשב שהיא בת שבע-עשרה לכל הפחות!" בין אם סבר כך באמת ובין אם השתמש המציל בתואנה זו כדי להציל את עורו, יצרה פרשה זו אדווה בת גלים-גלים וגלגלילונים...
אבא החל לסקור את הופעתי, כל אימת שיצאתי להיפגש עם חברותיי. בוחן היה כל שמלה שהגיעה מ"סלון לוטה", לפני רכישתה. כך נפסלה היפה המיוחדת ההיא שנראיתי בה "ממש אישה", לדבריו. האמת, כך נראיתי בה גם בעיניי, אלא שבניגוד אליו - בדיוק בזאת חפצתי, בעוד הוא מבקש לעכב את התהליך ככל האפשר... אימא ראתה בכל העניין אפיזודה חולפת ועברה לסדר היום. באשר לי, הגם שכלפי חוץ נראה שהתארגנתי מחדש - המשכתי ללמוד "ככה-ככה", כבעבר, מה שמוכיח בעליל שהטראומה לא השפיעה לרעה על לימודיי, חיי החברה נותרו כשהיו ואפילו השתפרו, כפי שעוד יתברר, אולם דבר אחד לא התיישב ולא שקע ושום הסבר לא נמצא לו: ל מ ה א פ י ל א ה מ ת י ן ל י ???
בעקבות הסיפור הזה התחוללה בי מה שלימים כיניתי "ההתפצלות הרומנטית": המשכתי לחלום בהקיץ על "דווידים מברונזה", אבל בפועל רקמתי קשרים רק עם נערים טובים ו"בטוחים", שהיו לרוב, יש להודות, גם מאוד צפויים וחסרים אותו משהו שמעורר את נימי הלב, לכתוב "מרובעים" של אהבה.
בין כה וכה הסתיימה לה חופשת הקיץ ושנת הלימודים האחרונה הייתה עבורי שנה מכוננת, ביותר מבחינה אחת. ♥
הפרק הבא: המחזה שעורר והאיר
|