10.11.2010

בדרך הביתה, באוטובוס (לראשונה זה שנים) החלטתי לכתוב בלוג.

זה יעזור לי לסדר את הדברים בראש, אני מקווה.  אז נעשה את זה מסודר:

לפני שעה סיימתי להחזיר את הכל, אחרונים היו האוטו והטלפון. חשבתי שההיזדכות על האוטו (C4 Picasso) תהיה קשה יותר, מכל הבחינות (גם רגשית ) אבל בכלל לא...

ירדתי לחדר האוכל בפעם האחרונה וכשראיתי שאין אף אחד מהקבוצה (בטח כולם בישיבות) לקחתי סנדוויץ, העברתי את את כרטיס העובד בקופה בפעם האחרונה ויצאתי החוצה.

אמרו לי שזה יכה בי פתאום, ההרגשה של "מה עשיתי? השתגעתי!". ההיסטריה. אבל זה לא קורה, בינתיים.

האוטובוס עובר בעיר התחתית מימין הבאהיים – מדהימים!. הייתי עובר כאן כל יום בנסיעה אבל לא שם לב, בד"כ הייתי כבר מדבר בטלפון. באוטובוס מספיקים לראות יותר. יכוח להיות שאני כבר מחפש יתרונות במצב החדש? כאילו כבר להוכיח לעצמי שצדקתי (אולי זה מה שמחליף את ההיסטריה)?

ההתחלה ,כמובן,לא היתה היום – לפני שלושה חודשים במהלך חופשה מהעבודה יצאתי להליכה של שבוע בשביל ישראל. לבדי. ההרגשה היתה מדהימה – מין היפוך גמור של כל מה שאתה מכיר ורגיל אליו. טבע במקום חדרי ישיבות, קצב שמוכתב רק על ידי הרצונות שלך ובעיקר היכולת להעביר ימים שלמים ולהתעסק רק בעצמך. בצרכים הבסיסיים שלך (אוכל , מים, שינה וכ"ו) ולא של אף אחד אחר. והמון זמן לחשוב!

כבר במהלך הדרך הבנתי שאני חייב לעשות שינוי. כשחזרתי לעבודה הודעתי שאני רוצה לעזוב, לחפש כיוון חדש.

ההתחלה לא היתה ב"שביל ישראל" – בשנתיים\שלוש האחרונות  הלכה והתגברה בי ההרגשה שמיציתי את עצמי בתחום שבחרתי לעסוק בו לפני עשרים שנה. ברור לי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולאן להתפתח בתחום אבל איפשהו בדרך אבדה לי ההתלהבות. פעם התלהבתי מכל פרוייקט חדש ומכל תפקיד חדש ועכשיו כמעט שלא. פשוט נגמר לי.

גם אורח החיים הזה וההתמסרות הטוטאלית הזאת לפרוייקט ולעבודה – גם זה התאים לי פעם והיום עם משפחה ו-3 ילדים (צעירים עדיין)  משאיר אותי עם ההרגשה שהחיים האמיתיים עוברים בלעדיי. לא נשאר לי כמעט אף תחום עניין אישי מחוץ לעבודה ולמשפחה וגם את תפקידיי במישפחה אני ממלא בעיקר כדי להתפנות כמה שיותר מהר שוב לעבודה – לישיבה עם ארה"ב בלילה או סתם לצמצם את הפערים שהולכים ונצברים באי-מייל.

שבועיים אחר כך:

עכשיו כבר יש שקט מוחלט –

הדין-דון החלש של ה outlook שמודיע על מייל נוסף שנכנס לתיבה נעלם לחלוטין.

הצילצול שמתריע על ישיבה עוד 15 דקות איננו.

ה task list  ריק לחלוטין (טוב, יש לי פתקה של סידורים כל בוקר מההנהלה החדשה )

הכל מרגיש אחרת – לקפה יש טעם אחר, אני חושב שאני אפילו נושם אחרת (עמוק יותר) אבל אולי אני מדמיין.

 אני יושב בבית בבוקר ומרגיש קצת כמו ילד חולה בבית (חבל שאין טלוויזיה לימודית)  - מנסה לתכנן את השנה הקרובה:

- איך מוצאים מחדש את הדברים שאוהבים לעשות אחרי שמזניחים אותם כל כך הרבה שנים.

- איך מוצאים מקצוע חדש בגיל 43, כזה שיצליח לקיים משפחה, להוות מקור סיפוק ולא ישתלט על החיים

- איך מארגנים מחדש את תקציב המשפחה כשההכנסות עומדות לקטון משמעותית? (ועוד שאלות כלכליות אחרות)

אם יהיו לי תשובות (או שאלות) אכתוב בבלוג.